יצאתי לשיטוט בשיפולי חיי
בפרותיי הקדושות הרועות בשדותיי
בביקתה המרוחקת
ולעזאזל עם החיים שמחוץ לעמק.

בשוקת השבורה ששירתתני נאמנה
בבוץ המתבוסס בדמו
בגניחת העשב הלח והירוק
ולכל הרוחות עם עיניי יוקדות המציאות.

יצאתי לדילוג של על-חלל
איבדתי את מושכות מוסרי.
טישטשתי העננים שחברו אל מפתן גורלי
והוספתי מים לקידמה.

ובחשתי חזק, בעוצמה
ובכיתי, הו אלוהים - בכיתי בי!
וגשם לא ירד,
ופרות לא רעו
וראיתיה, המציאות,

אביזר ראווה לכפרי שכמותי,
עומדת - ניבטת
מימין למיטתי.