הכל מתחיל בגיל חמש-עשרה בערך, בחמש-עשרה שלך,  זה היה...
שמונה-עשרה שלי, אני חושב. תקופה קשה, אבל בעצם... לי אף פעם
לא היו תקופות קלות. את בטח לא יודעת על מה אני מקשקש, כי גם
אז את לא ידעת. בטח ידעת שאני מרגיש כלפייך משהו, כן... אז,
אחרי שסירבת לצאת איתי. נכון... סירבת בדרך הכי מנומסת שלך,
אבל סירוב הוא סירוב, וסירובים ידעתי יותר מדיי... אבל כמה
שחשבתי עלייך, את אפילו היום בטח לא יכולה לנחש. החלומות שלי,
שהיית מככבת בהם כמעט כל לילה, חלקם טובים, חלקם רעים, אך תמיד
השאירו אותי עם טעם מתוק בבוקר למחרת, עם המתיקות שבך.
 לצערי, לא הצלחתי להתקרב אלייך, ואפילו שהייתי מסתכל כל יום
לבדוק אם האור בחלונך דולק, לא הזלתי אף דמעה כשראיתי את השלט
הגדול "למכירה", מתנוסס על חלונך הקדמי. פשוט המשכתי לחלום
עלייך...
 אני חושב שזאת היית את... שבגללך רציתי רק טיפוס אחד של
בנות. אפשר להגיד שבגללך התחתנתי עם המירי הזאת, כמה שנים אחר
כך... היה בה משהו שהזכיר לי אותך. זה היה מוזר, כי לא הצלחתי
לגלות מה זה היה בדיוק. גם ביום שהיא עזבה בכעס וצעקה שהיא
רוצה להתגרש, רק ניסיתי לגלות מה הפרט שכה מזכיר לי אותך. אחר
כך גם פוטרתי מעבודתי, ובכלל החיים שלי התחילו להדרדר, אבל...
גם את זה את יודעת. זו הייתה התקופה שבה הסקתי שהדבר היחידי
שיכול להחזיר את חיי למסלולן, זה את. שיערך הזהוב, פנייך
התמימות, ושפתותייך... כן... שפתותייך המתוקות.
 כבר סיפרתי לך בפגישה שלנו איך הצלחתי להשיג את הטלפון שלך,
ואיך שמחתי ששמעתי שאת עדיין לא נשואה. ושוב... את אפילו לא
יכולה לשער כמה ציפיתי לפגישה הזו.
 ואז נכנסת למסעדה... כל כך... שונה. שיערך הפך דליל מעט,
צבוע באדום כהה. גופך הפך רפוי, עייף, עינייך נראו עצובות,
כאילו איבדו מהניצוץ שלהן, אך הכי חרה לי ששפתותייך הפכו
סדוקות. אלו לא היו השפתיים שהתגעגעתי אליהן.
 עליי לציין שהשיחה איתך הייתה קולחת ומהנה. התברר שאת בת
זוג... פשוט מושלמת בשבילי, ולמרות צורתך השונה, עדיין...
נראית פשוט טוב... אבל השינוי שהתחולל בך בשנים אלו, היה... מה
שהרג אותי. כשעזבתי את המסעדה, עזבתי גם אותך, לתמיד. עזבתי את
הילדה התמימה שאהבתי ושחלמתי עליה. אז הבנתי שדמות הילדה
המתוקה, הילדה הבלתי מושגת, כוכב חלומותיי היה מה שהחזיק אותי
בחיים מלאי אכזבות. כשעזבתי את המסעדה... עזבתי את החיים.
 אני מקווה שלא שיעממתי אותך, את חוקרי המשטרה שבטח יקראו
מכתב זה, או את מוצא הגופה, אך אתם חייבים להבין, שברגע שראיתי
שילדת חלומותיי נעלמה, כך גם חלומותיי נעלמו. ובלי חלומות...
הרי אין חיים. אני מציע לכולכם לחלום הלילה. לנצור את החלומות
הללו, כי אלה שאיפותינו, והם, מניסיון, יכולים להחזיק בן אדם
בחיים, או לחלופין... הבנתם את ההמשך.
 טוב, זהו פחות או יותר סיפור חיי בתמציתיות, או ליתר דיוק -
סיפור מותי. אני מאסתי בחיים אלה, וצוואתי היא שאחיה
בחלומותיהם של יקיריי. אתם וודאי מכירים אותי, ויודעים שאין לי
חוש לדרמה, אז נסיים במשפט קיטשי אך הכרחי - היה שלום עולם
אכזר....