החצי השני


חצי ממני יצא לתרבות רעה. ניסיתי לדבר, עם החצי שסרח, אבל
באותו יום הוא היה שיכור מאוד ולא ממש עקב אחרי מה שאמרתי.
נשארתי  עם החצי הרגיל, זה שיושב בקונצרטים, אוהב ספרים, אמנות
וקולנוע וחשבתי מה לעשות. מצד אחד בנאדם צריך לעוף  ולתת לעצמו
את החופש להתפרע לפעמים, אבל מצד שני זה הרגיש מוגזם ולא ממש
נעים. חשבתי להזמין את החצי השני לשיחה אמיתית, אז הלכתי לים.
הוא מיד  הדליק ג'וינט וקשקש משהו על איזו מסיבה מעולה שמתרחשת
לה בערב.  אמרתי לו תשמע מותק אתה קצת מבוגר מדי לדברים האלו
וגם לא ממש פנוי לזה. יש לך התחייבויות וקשרים עם אנשים אחרים
שלא ממש מתים על הסווי'ץ הזה, וגם אני מוכרחה להודות, לא חיה
עם זה בשלום.
למה? שאל החצי בפליאה? מה אתמול לא היה כיף? היה הודיתי.
ושלשום במקום החדש? גם. עניתי. אז אני לא ממש מבין מה הבעיה
אמר החצי ונשמע קצת פגוע. בואי נזרום, בואי נהנה מהחיים, בואי
נעוף קצת. למה את מוכרחה תמיד לדכא כל דבר מחויך? כי קשה לי
נאנחתי, כי אני מודעת מידי והכל נראה לי פתטי ועלוב וגם אתה
למרות שאני מכירה אותך כל כך טוב, חצי יקר, גם אתה נופל
למלכודת הצינית הזו. החצי עישן וחשב. אני חושבת שהשיחה הזו לא
ממש לרוחו.
הים היה  ים שמסמן "תיכף חורף", ואני  ניסיתי להיזכר ברגע אחד
בחיים שבו הרגשתי ממש,אבל ממש שלמה עם עצמי. ניסיתי לשחזר רגע
שבו ידעתי בוודאות שמה שאני עושה, זה בדיוק מה שאני רוצה
לעשות, שאיך שאני נראית זה בדיוק כמו שהתאמצתי ותכננתי להראות,
רגע שהמקום שבו נמצאתי היה קסום יותר מכל מקום אחר בעולם,
ושהאנשים סביבי ואיתי הם הם האנשים שאיתם טוב לי באמת.
לא הצלחתי להעלות בזיכרוני רגע כזה ותהיתי עם  כולם סביבי חיים
בתחושה מתמדת של החמצה.
על ידי ישבו שני צעירים מאוהבים ובלסו ארטיקים ונשיקות. החצי
השני הסתכל עליהם בבוז והזכיר לי שהיום הכי מעודכן ועכשווי זה
להיות לבד ולדפוק עם זה הופעה.  הסתכלתי עליו פתאום עמוק פנימה
וחשבתי לעצמי שיש משהו במה שהוא אומר.