מוח צף לפני עיניי, כל נשימה מקיימת חלקיקים של אור סביבי,
במיוחד ל"צל" הניאון.
הכול פה מזכיר לי את פעם, הגובה של התקרות מקטין אותי ומעניק
לי את הרגשת החופש כאחד.
על הגג השטוח בקרניים הכסופות שמאירות את הסמיכות הכחולה של
אוויר הלילה נחים אלו שביום לא קיימים כלל, ואולי קיימים רק
עכשיו במוחי, הרחוב שקט ולאט לאט כולם נוטשים את אדמתם לטובת
החלימה.
ממש אפשר להרגיש איך כולם נפרדים ממך ועד שעה מסוימת כבר נותרת
לגמרי לבד, ומתוך השקט הגדול הזה יוצא שכל מחשבה חדשה נשאבת אל
החלל הריק ודוהה ממני והלאה.
ואני פה, לדעת שלעולם לא אצליח לחשוב מחשבה זו מתחילתה ועד
סופה והדבר הטוב ביותר שעלי לעשות הוא לוותר עליה בלב שלם.
לילה טוב מחשבות, נתראה בבוקר.