שדה התירס כבר יבש מזמן. החום נסבל יחסית לאוגוסט בקיבוץ שקרוב
לכינרת.
תום יושב על כסא ים צבעוני שצבוע בכל צבעי הקשת. הצבעים כבר
דהויים, מבליטים את גילו של כסא זקן. באמצע השדה הזה, שכבר
כולו עשבים חומים המחכים לשריפתם, תום קבע את מושבו הקיץ. תום
וטדי ליתר דיוק.
לטדי יש פרווה חומה, עין אחת שחורה ועוד כפתור ירוק במקום העין
השמאלית. פיו הוא שני קווים החוצים זה את זה, יוצרים סימן איקס
קטן.
"איזו שמש, אה טדי? חבל שאין לנו שמשיה". הוא הסתכל שמאלה ומטה
על טדי שהיה תלוי ביד אחת המחזיקה אותו וניגב זיעה מפניו. טדי
לא ענה.  
"אני יודע שאתה לא יכול לדבר טדי אבל אתה החבר הכי טוב שלי".
אמר תום באהבה.
הוא הוציא מכיסו משקפיים, גדולים מדי לפרצופו של ילד אך לא
באופן מוגזם, והלביש. הם היו אדומים. הפלסטיק באדום בהיר
והעדשות כהות יותר במקצת.
"אתה חושב שאם כל העולם היה באדום אז אבא היה רואה את המכונית
הצהובה?" שאל בעודו בוחן את הנוף המונוטוני.
שוב לא היתה תשובה. רוח קלילה החלה להפיח רוח חיים בעשבים
הגבוהים והמשועממים. הוא הסתכל על העולם באדום וחייך. עשבי
תירס כמעט מתים אדומים, השמש אדומה, היד שלו אדומה, רמת הגולן
שבאופק הרחוק אדומה אף היא.
תום הרים את טדי והושיב אותו על ברכיו. הוא הוריד את המשקפיים
וניסה להרכיבם על טדי. המשקפיים נפלו. הוא ניסה שוב ונכשל.
"המשקפיים האלו קצת גדולים עליך טדי. נחכה קצת שתגדל. אל תדאג,
אתה תוכל עוד לראות את העולם באדום, אל תדאג". לחש תום לטדי
וחיבק אותו חזק קרוב לחזהו.
מרחוק הוא הבחין בטרקטור של חיים מתקרב. הרעש של המכונה הצהובה
הענקית התגבר ככל שקרבה. תום שם את ידיו על אוזניו כשחיים כבר
היה ממש קרוב.
הטרקטור נעצר מול הכסא, הילד והבובה. חיים יצא מן הרכב לבוש
בגדי עבודה וברך לשלום את תום וטדי.
"שלום חיים". השיב תום בנימוס.
"רוצה לנסוע איתי הביתה בטרקטור תום? אני אפילו אתן לך לנהוג
קצת", הציע חיים בחיוך וטפח קלות על רכבו.
"לא, זה בסדר. אני אחזור הביתה אחר כך". הוא הסתכל עליו
מסונוור מהשמש ושם את ידו מעל עיניו שיוכל לראות את חיים כמו
שצריך.
"אתה בטוח? לא רוצה ללמוד לנהוג על טרקטור?", ניסה לשכנעו שוב
חיים.
"אבא אמר שהוא ילמד אותי", אמר תום וגירד באפו.
"אה, באמת? לא ידעתי", חיים גמגם ונראה נבוך. מבטו הושפל, בוהה
בנעליו המלוכלכות, ידו מגרדת פדחת של שיער מאפיר. הם שתקו כך
שניות אחדות.
"ומה שלום טדי?", הישיר חיים מבט וניסה להישמע מחוייך שוב.
"נפלה לו העין אז אמא שמה את הכפתור מהחולצה של הצבא במקום.
אבל לא אכפת לו. אמא אמרה שחשוב שיהיה שתי עיניים, אפילו אם הן
לא אותו דבר".
חיים קרב לתום והסתכל אליו מטה בחיוך. "אל תחזור מאוחר, אמא
שלך תדאג", אמר וליטף את תלתליו של תום.
תום שוב כיסה את אוזניו עד שהטרקטור נעלם באופק. השמש החלה
לשקוע.
"אתה רואה את העץ מאחורי הרפת?" הרים תום את טדי והצביע על
ברוש קטן שנראה רק בחציו. כשהרים את טדי הבחין תום שהוא חוסם
את שדה ראיתה של עינו הימנית. הוא לא ראה את העץ. הוא הזיז את
טדי שמאלה ושוב ראה אותו.
"אבא שתל את העץ כשנולדתי. הוא אמר שהוא יגדל ויהיה גבוה כמו
כל העצים פה. וכשהוא יגדל, אני אגדל וגם אהיה גבוה וחזק
כמוהו", אמר תום בגאווה.
"וגם אתה תהיה דב גדול וחזק. אבל לא מפחיד. נכון טדי?", הוא
הביט עליו שוכב כך חסר הבעה על ברכיו.
"לא, אני לא אגדל". אמר טדי והפנה מבטו לתום. קולו היה עמוק
ומבוגר. פיו האיקסי לא זז. תום נבהל.
"מה?!" שאל תום בחוסר אמון. פיו נפער ומצחו התקמט.
טדי נעמד על ברכיו של תום והוציא את הכפתור הירוק ששימש כעינו
השמאלית. עם היד השניה הסיר את המשקפיים האדומים מראשו של תום.

הבעת פניו של תום לא השתנתה. פיו נשאר פתוח ולא הוציא קול.
טדי הגיש את הכפתור לתום ובידו השניה הרכיב את המשקפיים. הם לא
נפלו.
"אני לא אגדל, תום, אבל אתה כן", אמר טדי, ידו מסיטה קבוצת
תלתלים מעיניו של תום.
אחר כך קפץ מעל ברכיו והחל ללכת. תום ליווה אותו במבט המום עד
אשר אבד בין עשבי התירס הגבוהים. הוא קירב את הכפתור אל מול
עינו הימנית והביט בברוש הרחוק מבעד לשני חורי הכפתור הקטן.
מעינו השניה זלגה דמעה.