שנינו ביחד נמצאים בגינה.
יושבים אחד מול השני מתנדנדים בנדנדה.
שם במרומים, רגלך אל רגלי נשקה.
כה נחמד אותו רגע חשבה הילדה,
אך ממני ברחת עד מהרה.

שוב אתה ואני כמו ילדים,
משחק מטופש משחקים.
מתקרבים ומתרחקים,
אך במקום לא נשארים.
אף פעם לא יציבים.

מפחדים להיות יותר מידי קרובים ,
אך גם לבד זה לא נעים.

כל חיינו תלויים
על חוטים.
לא מתקדמים,
כאסירי עולם כבולים
לאותם החוקים.

הכול מאוד הגיוני
פועל כשורה,
כמו חוקי תנועה הרמונית פשוטה.
אז מדוע מראש לחזות את התוצאה
אינני מצליחה.
לא מבינה שאנשים הם לא מגנטים,
ולא פועל ביניהם כוח המשיכה.