יש לי מאה ואחת סיבות מדוע לא לומר לך "אני אוהב אותך".
אני לא בחור שבנוי לרגעים האלו, בטח אהרוס את הרגע עם בדיחה או
עם מילה שלא במקום. אפילו אם אתכונן שעות ואעשה מיליון חזרות
כדי להגיד את שלוש המילים הללו, כשאעמוד מולך לא אוציא הגה
מפי, פרט לחיוך אווילי. אולי אני מפחד שאני אהפוך לבחור ההוא,
שאני והחברה היינו צוחקים עליו, את יודעת, הבחור שממרר בבכי
כשהוא אומר לאהובתו איך הוא מרגיש כלפיה, ואז הם מתחבקים וחיים
באושר ועושר. אולי אני פוחד שאגיד לך את מה שיושב לי על הלב
מהרגע שהבטתי בך בפעם הראשונה, אבל את לא תגידי לי את זה
בחזרה, או שתגידי משהו איום כמו "גם אני מחבבת אותך", או
"אנחנו מתקדמים מהר מדי".
אולי אני מפחד שאם אומר לך אז זה ישנה הכול. כבר לא תהיי החברה
הכי טובה שלי, הידידה הכי טובה שלי. את תהפכי להיות מישהי שאני
אוהב, האחת בשבילי, מישהי שאוהבת אותי, שאני האחד בשבילה. אולי
אני פוחד משום שאף אחת לא גרמה לי להרגיש כמוך, כל כך פתוח, כל
כך פגיע. ואם אומר את המילים האלו, ליבי יהיה חשוף, ליבי יהיה
בידך. ואולי אני מפחד ממחויבות, שהיא באמת נוראה כפי שמתארים
אותה, כי אני רוצה שהכול יישאר כפי שהוא עכשיו.
אני לא רוצה לאבד אותך, אני משער שמזה אני מפחד מכל. אני רוצה
להישאר ער כל הלילה רק כדי להביט בך ישנה בין זרועותיי, להעיר
אותך בנשיקות על כל גופך, לראות את החיוך הזה שגורם לי להרגיש,
פשוט להרגיש.
אני מרגיש כל כך קרוב אלייך, עד אשר כשאת נושמת אני מרגיש
אוויר בריאותיי, כשאת בוכה דמעות זולגות מעיניי, כשאת עוצמת את
עינייך אני נרדם. אני רוצה לאוהב אותך ללא סיבוכים, בפשטות.
יש לי מאה ואחת סיבות מדוע לא לומר לך "אני אוהב אותך", אבל
סיבה אחת מדוע כן.
אני אוהב אותך.
|