היום יהיה יום מותי, כך החלטתי וכך יהיה.
יצאתי מהמשרד בטריקת דלת רועמת, העפתי חפצים לכל עבר, קיללתי
כל אדם אשר נקרא בדרכי. התקשיתי לשלוט בזעם והתחלתי להשתולל
ולצרוח כמו ילד אשר נלקח ממנו צעצוע. השומרים זרקו אותי מבעד
לדלת, וחייכו קלות למראה גופי המושפל זרוק על הרצפה.
פוטרתי מעבודתי באותו היום ללא כל סיבה הגיונית, ללא הסבר
שיצדיק זאת, נזרקתי מעבודת חיי בבושת פנים. חזרתי לביתי, מורכן
ראש ואפרורי, מצפה לטיפת חמלה וחיבוק אוהב. כאשר שבתי לביתי,
ציפה לי פתק על גבי הדלת. הפתק היה קטנטן אך נראה כשלט חוצות.
"אני עוזבת אותך", אמר הפתק בקרירות. "אני עוזבת אותך", המשפט
הדהד במוחי הלוך ושוב. חברתי לחיים זנחה אותי מבלי להסביר למה,
או מדוע, מבלי להגיד מה לא היה כשורה. חפציה נעלמו כלא היו, לא
נותר זכר ממנה מלבד משפט על גבי הפתק.
התקשיתי לנשום, נפלתי ארצה ופרצתי בבכי שנראה כנמשך שנים. חיי
נהרסו כליל בן רגע, אך הרע מכל עמד בפתח הדלת. נגשתי לדלת
למשמע קול דפיקה, שני חיילים עמדו לפניי בפנים חתומות. הם
הרכינו את ראשם, הדממה סיפרה לי הכול. אחי הקטן נהרג, האח הקטן
שגידלתי כאילו היה בני נהרג.

הכול היה במרווח של ימים, אך ההרגשה הייתה שחלפו רק מספר
שניות. הכול התערבל יחדיו, בן אדם מסוגל לסבול צער ויגון עד
לסף מסיום. זה היה יותר מדי, בשביל כל אדם. עולמי התמוטט
בשניות ספורות, עולם שעמלתי תקופת חיים לבנותו, התפרק לחתיכות.
החלטתי באותו יום שזה יהיה גם יומי האחרון.
יצאתי לרחוב, להביט בירח בפעם האחרונה, להתבונן בכוכבים ולספוג
את פלאם בפעם האחרונה, להרגיש את הקרירות וללגום בפעם האחרונה
אוויר צח. אנשים חלפו על פני מבלי להביט בי, פשוט כעוברים
דרכי, הרגשתי בודד כפי שלא הייתי מעולם. אילו רק ידעו מה
מתחולל בתוכי.
התכוננתי להסתובב ולעולת חזרה לחדרי, אל מותי.

היא הופיעה פתאום לנגד עיניי. לא ידעתי מהו שמה, לא ידעתי
מהיכן היא, או מה גילה. אני בטוח שגם היא לא הכירה אותי, אך
אני יודע שהיא הצילה את חיי באותה שנייה.
היא חלפה על פני ברחוב באיטיות, שיערה הזהוב הבדיל אותה משאר
האנשים שהילכו ברחוב. נראה היה שזרקור מכוון על פניה כדי שלא
אפספס זאת. כדי שלא אפספס את הרגע.
היא הביטה בי וחייכה בעודה חולפת על פניי. ביום בו הכול היה קר
ומנוכר, חיוכה המיס הכול כלא היה.
איני יודע מדוע, אך הרגשתי מיוחד כפי שלא הרגשתי מעולם. החיוך
שלה הכניס בי שלווה ורוגע, חיוכה היה כמו נשיקה על המצח מאימא
כשאתה בוכה. זה היה חיוך מלאכי.
מעולם לא פגשתי בה שוב, אך היום אני יודע שהיא נשלחה ממעלה,
כדי להציל את חיי.
היא הצילה את חיי עם חיוך של מלאך.