יוסף יושב ליד מכתבתו, שערות השיבה שעל ראשו מבולגנות. כל החדר
מאובק, המון דפים משורבטים מפוזרים על מכתבתו,וכל הרצפה מלאה
בניירות מקומטים.
אני לעולם לא אדע אם הסיפור הזה יפה!(מכה שוב ושוב על מכתבתו
ולאחר מכן מושך בשערות ראשו). (יוסף נרגע קם ונאנח ושמט את
ידיו). אני לעולם לא אדע אם הסיפור הזה יפה. (נאנח) אני כמו
אדון כמעט. תמיד אני כמעט סיימתי לכתוב סיפור. תמיד אני מוצא
משהו שצריך לתקן או לשפר. היצירה אף פעם לא יכולה להיות
מושלמת! (נאנח) בסוף אני מפרסם אותה שהיא כמעט מושלמת, אחרת
גורלי יהיה כמו גורלו של אדון כמעט, והסיפור לעולם לא יצא
מהמגרה. (מחייך)

(יוסף מביט למעלה כאילו הוא עומד לבקש משאלה) הלוואי שיכולתי
לראות דרך עיניים של קורא (נאנח ומשפיל את מבטו). כשאני קורא
את הסיפור זה אחרת, כבר מן ההתחלה אני יודע לאן כל דבר
מתגלגל.אני זוכר כל משפט ומשפט בעל פה. אני קורא הכול בחוסר
עניין. כאשר אני קורא לראשונה את הסיפור,כמו קראתי אותו כבר
שמונים פעם. עם זאת (קולו של יוסף מתחזק והוא מדבר בהתרגשות),
כל פעם שאני קורא דבר מה שכתבתי ליבי פועם בחוזקה ועיניי
בורקות. אני מרגיש פליאה מסוימת, מכך שהדבר הקסום והגאוני
שניצב לפני הוא פרי עטי. (יוסף מצחקק במבוכה) אני מפחד להודות
בכך בפני אחרים,פן יאשימו אותי בשחצנות. אני תמיד חושש שמה לא
יאהבו את סיפוריי. אני לא יכול להיות אובייקטיבי, (מחייך), זה
הרי הילד שלי. איך אוכל לעלות על דעתי שהוא לא הכי מוצלח?
(מחייך).

אני אף פעם לא יכול להעיד על הדמות שהיא משוגעת, בכל זאת הייתי
בתוכה לפרק זמן כול שהוא. (משתהה לרגע ונושם אוויר ומתחיל לדבר
בהתרגשות) לכתוב זה כמו לשחק, כל פעם להיכנס לתוך דמות אחרת
לתוך חיים אחרים לתוך אופי שונה. בכתיבה יש לך אפילו יותר חופש
מאשר במשחק אתה יכול לשנות את הגיל והמראה.שום דבר לא מוכתב
הכול פרי יצירתך, אפשר אפילו להתעלם מחוקי הגרביטציה.
אני שונא את הפרסום, אני נהנה מהשלווה שבחיים פשוטים. (עושה כל
מיני תנועות לא ברורות עם הידיים). אני לא יודע למה אכפת לי
מדעת הקהל, גם כך רובם רדודים. (נאנח) אך כמו ששופנהאואר אמר
"כלום יתגאה הנגן על מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל, אם יידע
שכמעט כולו קהל של חרשים?". אני שונא את החטטנות של התקשורת,
הרכילויות. כמו שאומרים, (מחייך) שום דבר לא נע יותר מהר
ממהירות האור, להוציא לרכילויות שהן מצייתות לחוקים מיוחדים
משלהן.
יש לי חבר אחד ,שמואל הפסיכולוג, (אומר זאת בלעג ועושה תנועות
משונות עם הידיים), האמת היא שהוא בכלל מכונאי רכב, אך כל דבר
הוא חייב לנתח (עושה תנועות משונות עם הידיים). (מדבר בקול
עצוב) הוא היה חבר ילדות שלי, אך כעת הוא מכיר אותי כמו
שמכירים ידוען, נו, איך אומרים אצלכם סלבריטאי (מבטא את המילה
מוזר), יודעים עליו הכול עד לפרטים הקטנים ושוליים כמו מה היה
הצעצוע האהוב עליו ביותר בילדות (מצחקק). אך אף פעם הם לא
ניהלו איתו שיחה, לא שהו במחיצתו. קצת פתטי, (מצחקק ונאנח) אך
כך זה הקשר שלי עם שמואל. די מוזר גם לנוכח העובדה שאני לא גר
אי שם רחוק בהוליווד, אלא עשרים סנטימטרים מביתו, נו טוב
(אנחה).

(מדבר חלש בתחושת אכזבה) לפעמים אני מתגעגע לשמואל של פעם.
מוצא את עצמי מחפשת בנרות אם נשארו שאריות מהאיש שהכרתי.
(מגביר את קולו מדבר בהתרגשות) שמואל שהיה חבר שלי. שמואל שחי
איתי, ועבר איתי כל כך הרבה ביחד. אז הוא הכיר אותי באמת. ידע
לזהות כל מבט שלי כמו חיה בטבע ששמה לב לכל פסיעה של הקורבן.
הייתה איזו שהיא טלפתיה בינינו. הוא יודע כל רגע מה עובר לי
בראש. (מדבר בקול מיואש) כל פעם שאני נזכר בכך, אני מרגיש איזו
עצבות חמוצה. אך היא עוברת כשהוא מנסה לנתח אותי לפי הסיפורים
שלי.
(מדבר בציניות) לאור המידע הרב שלשמואל יש אודותיי, הוא מניח
לעצמו שהוא יכול לעשות לי ניתוח אופי מהסיפורים שלי. כל ערב
הוא בא עם הברקה חדשה איך הדמות הזו והזו משקפת את אישיותי, אך
למעשה הוא מסביר כיצד הדמויות משקפות את רוח הרפאים שבנה
דמיונו. לפעמים היצור הפתטי והעלוב הזה משעשע אותי (מצחקק).
הוא החומר ממנו אני יוצר פרודיות וקומדיות. אני אצטרך להודות
לו על כך פעם. (מחייך). (נאנח) נו טוב כך זה, איך ניטשה היה
אומר, "על פני כל חכם צומחת מסכה עקב הפרושים שמסלפים את
דבריו."
נכון אני אמנם נמצא בחלק מהסיפורים שלי בצורה כזו או אחרת. אני
כותב אודותיי ואודות הרגשותיי, (שולף את אצבעו ומניע אותה
בתנועת תוכחה) אך אינני כותב זאת בשפה רגילה כך שכל קורא אותם
יבין וידע!(עיניו של יוסף נצצו) אני כותב בשפת סתרים שרק לי יש
את המפתח אליה. לכתוב זו אומנות להגיד מה שיש לך בלי לקנות
לעצמך אויבים (מצחקק). לו אנשים היו יודעים את המקורות שלי
ליצירה הייתי מתבייש ביצירותיי היפות ביותר (מחייך בבישנות).
אלמלא הייתי סבור שלא ניתן לקרוא אותי מסיפוריי,הייתי משותק.
על כל שורה שאני כותב הייתי עושה עבודת דוקטורט (במילה דוקטורט
מרים את קולו), ומנתח ביסודיות "מה היא אומרת עלי". (שולף את
אצבעו ומניע אותה) רק ביכולתי לשתף אחרים באילו משאבים אישיים
השתמשתי, אם רצוני בכך כי עברו הימים, והדברים עליהם כתבתי כבר
לא רלוונטיים לחיי הנוכחים.

(מדבר בעצבות) כל פעם שאני מדוכא, זה הוא סימן לבוא של יצירה
חדשה. כמו שסוקרטס אמר, "כול מי שאי פעם בנה גן עדן חדש, שאב
את הכוחות לכך מהגיהינום האישי שלו". במהלך חיי כסופר למדתי
משוואה פשוטה: דיכאון = כסף. נו טוב, (נאנח) לפחות אני לא לבד.
גם רחל אמרה, "צרחות שצעקתי כואבת נואשת הפכו למחרוזת שירים
נהדרת". צרת רבים חצי נחמה,כמו שנהוג לומר(נאנח).

(עושה תנועות משונות עם הידיים). אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע
אני זוכר את כל האמרות האלו, זה פשוט בגלל שכאשר אתה סופר
אנשים מצפים שתמיד יהיה לך משהו חכם ומנוסח היטב להגיד. (אומר
בקול מיואש) זה מתיש לפעמים לנסות להגיד כול הזמן את הדבר
הנכון, (נאנח ומדבר בשקט ועצבות) לפעמים גם לסופרים נגמרות
המילים.בכל זאת אנחנו בסך הכול אנשים. (יוסף על סף בכי נראה
כאילו הוא נזכר באירוע שמאוד כואב לו, לוקח לגימה מכוס המים
שעל יד מכתבתו, משתהה לכמה רגעים ומתכוון להמשיך).

(אשתו של יוסף צועקת לעברו): "יוסף יוסף,ארוחת הערב מוכנה
כבר".
(יוסף מצחקק). יש דבר אחד מרגיז יותר מאישה שיודעת לבשל ולא
מבשלת, וזה אישה שלא יודעת לבשל ומבשלת.
"אני כבר מיי-גיע!".