אמיתי הביט על החבילה הגדולה, העטופה נייר חום, שהייתה מונחת
בין רגליו, חתומה בצומת חבלים צהובים. הוא הוציא את האולר
השוויצרי שלו, שקיבל לבר-מצווה שלו מאורח קמצן כלשהו (אבל היה
דווקא אחת המתנות האהובות עליו), וקרע את החבלים בשתי משיכות
קצרות-רוח.
החבילה נראתה קטנה ופחות מעניינת בלי החבלים.
בניסיון להציל את הקסם, החליט לקרוע את הנייר רק אחרי האוכל,
כדי שיהיה לו משהו מעניין לשאוף אליו. זה היה החופש המשעמם
בחייו. כל חבריו היו בחו"ל עם הוריהם וכך גם הוריו, בלעדיו.
הוא הביט בשעונו החדש - השעה הייתה רק שתיים.
הוא טופף אל המטבח כדי לחמם את האוכל שהשאירה לו אימא, אך
למראה הקופסאות המוכרות, מיהר לטרוק את דלת המקפיא ולהסתלק
משם. מה אני אעשה? מה אני אעשה? שאל את עצמו. החבילה הגדולה
העטופה נייר חום השתכחה מלבו כליל. הוא חשב על הים.
כל הבנות הולכות לים. יניב בטח בא לשם עם גיטרה. אולי זו
הזדמנות דווקא, כפי שהגדירה זאת אחת ממורותיו המאוסות, "לבשל"
לעצמו חברים חדשים.
וכבר היה בחדרו, מחפש אחר בגד הים, שנשתכח מהקיץ שעבר, מאחורי
הרי בגדיי החורף הישנים.
אך בגד הים, כשנמצא,היה, למרבה הצער, קטן מדי, ולא עלה עליו.
מה עכשיו? אפשר ללבוש תחתוניי בוקסר שחורים שנראים כמו בגד ים,
אבל מישהו עלול לראות ולצחוק. אולי, עלה בו רעיון פראי, אולי
בחבילה הגדולה שבחדרו מחכה בגד-ים שהוריו המתוחכמים, בחוש
נבואי שאין לשערו, שלחו לו כאות לאהבתם חסרת הגבולות?
הוא רץ אל חדרו. מה רבה הייתה אכזבתו לגלות שמדובר במכונית
מרוץ על שלט רחוק. הרי לפני שלוש שנים ביקש מאביו שיקנה לו
מכונית כזו בחופשה הקסומה שבילו שניהם לבד על הכינרת, ואבא היה
צריך לדעת שמאז כבר התחלפו המים בנהר.