כשהייתי ילד קטן, במוצאי שבת, מתכונן לשינה, מאוזן במיטה, אני
זוכר שהייתי נרדם מהר ומאושר יותר אם הייתי שומע קולות של
צחוקים ומחיאות כפיים מהטלוויזיה בסלון. זה יכול היה להיות סרט
מצחיק, סדרת קומית (עם עדיפות לבריטית) או סתם תכנית בידור
סתמית, ואהבתי את זה. החרדות של הילד הקטן נעלמו והכול נראה
פתאום אופטימי. לעומת זאת, אם הייתי הולך לישון ושומע ברקע את
יורם ארבל אומר - 1 2 איקס, איקס 1 1, 1 איקס איקס, הייתי מוצף
זיעה קרה. דמיינתי את המספרים מסודרים להם בטורים מספריים
מקבילים זה לזה, מאונכים אלכסונית כלפי מטה, על רקע כחול של
טלוויזיה ישנה. זה היה מפרק אותי. ידעתי שהטלוויזיה תיסגר
ואיתה גם הסוף שבוע. לא הייתי מצליח לישון אח"כ ונאלצתי לנסות
ולהירדם לבד בדממה של הלילה, בחושך המקפיא, זה שתמיד נטפל לילד
קטן עם קצת דמיון. הייתי שומע את הנשימות, במקרים קשים הייתי
מגיע ער גם עד הנחירות. כל זה הבטיח דבר אחד - קימה על צד שמאל
לתחילתו של עוד שבוע, בגדי בית ספר, סנדוויץ' עם שוקולד, קפה
(אני לא סגור לגמרי על עניין הקפה אבל משום מה נראה שאני שותה
קפה מאז שהפסקתי לינוק. לא זוכר את הקפה הראשון שלי, הוא תמיד
היה שם). תיק עם 2 חוברות, 3 מחברות, קלמר דליל (או פשוט עט
ועיפרון בכיס של המכנס) וכיס לסנדוויץ'.
כן, ללא ספק, עד היום אני לא מחבב מוצאי שבת.