מבצע הצלה

למחרת, הכול חזר לשגרתו כאילו דבר לא קרה. אמילי פתחה את חנותה
בבוקר, סופי באה לעזור לה (ושמעה תקציר של כול מה שקרה אתמול
בביתה של הגברת בכובע האדום מאמילי) וסוזן באה לבקר, כרגיל.
בתחילה הן היו מעט נבוכות, אבל הגברת הודתה לאמילי על ש"פקחה
את עיניה", והראתה לה את עולם המכשפים כפי שהוא באמת. מייד אחר
כך, המתח ששרר באוויר נעלם כמעט לחלוטין והנערה הייתה מאושרת
מהפתרון המוצלח.
סוזן סיפרה לה שהפרופסור יקבל אותה לעבודה, אבל עליה קודם
לעבור קורס קצר, גם הוא בהתכתבות, שיערוך לה הפרופסור עצמו,
והיא שאלה אם יוכלו ללמוד יחד מדי פעם.
באותו ערב, לאחר שסגרה את החנות בשעה תשע, חזר בק לביתה של
אמילי על מנת לספר לה את מה שרצה לספר לה לפני יומיים כשבא
לבקרה ועזר לה להגיע לג'אנט.
"אני צריך לדבר איתך," אמר לה ברצינות תהומית. "זה בקשר לאחים
שלך. אני חושב שאת יכולה להציל אותם, איכשהו, מהמוסד הזה שהם
נמצאים בו."
"איך אתה יודע על המוסד?" שאלה הנערה מיד, שוכחת שהוא מכיר
אותה שנים רבות.
"הכרתי אותך ואת חייך, זוכרת?" אמר לה. "במהלך חיפושיי אחרייך
גיליתי היכן הם מוחזקים, אף שאת מיקומך שלך לא גיליתי. אפילו
המוסד הזה הוא מזימה של מגנו, הוא בעלי המקום." אמילי כבר
התחילה להשתגע מכך שכולם ידעו עליה כל כך הרבה מלבדה.
"מצאתי לפני יומיים מפה של המוסד," אמר לה בק נלהב. "ויש לי
תכנית כיצד לחלץ אותם משם."
הוא סיפר לה על תכניתו, שנראתה לה בתחילה בלתי אפשרית, והרצון
שלה לנוח מעט מההתרגשות של התקופה האחרונה כמעט הכריע אותה,
ועל כן לבטיה היו רבים.
בנוסף, היא גם פחדה שלא תוכל לטפל באחיה, שלא יהיה לה מספיק
כסף או מיומנות לעזור להם לבדה, אבל במהרה בק מצא דרך להרגיעה
כשסיפר לה על הכספת המלכותית הסודית שנועדה ליורשי הכתר אך
מעולם לא השתמשו בכסף שבה, בנוסף לכספת בבנק המכשפים שבמגרש של
הוריה.
למרות כול הפתרונות הנפלאים שמצא בק איך יוכלו לשמור את אחיה
איתם, איך כול המבוגרים יעזרו לה, הוריו של אנטון וגלוריה ואף
חבריה הטובים, שכבר עכשיו עוזרים ויעזרו עוד יותר בעתיד, למרות
כול זאת, הייתה להם עוד בעיה אחת קריטית.
כדי להיכנס למוסד הם יכולים בעזרת מראת המעבר של אמילי, שכול
חבריה כבר ידעו על קיומה, אבל לא יצא להם עוד להשתמש בה, אבל
כדי לצאת ממנו יהיה עליהם לצאת משטח המוסד בגלל כישוף שהוטל
עליו שאינו מאפשר יציאה בעזרת מראה שכזו, כישוף של מגנו עצמו,
לפי בק.
כשהלך הנער, אמילי נותרה בלבטיה לבדה והבחירה הייתה בידה. היא
תכננה לנוח מעט ואז לראות איך יתגלגלו העניינים בעתיד.
בינתיים, ביום ראשון, שוב קיבלה את מכתביה, בפעם הרביעית.
ביניהם מצאה לפחות שני כישופים שעתידים היו לעזור לה במשימת
הצלת אחיה, ומתכון לשיקוי שינה רב עוצמה.
היא למדה את הכישופים ואת רקיחת השיקוי, אבל עדיין לא רצתה
לפעול, היא רצתה לחכות עוד טיפה כדי להבטיח במאת האחוזים
שתצליח במשימה. הדבר האחרון שרצתה היה לאכזב את אחיה. באיזשהו
מקום תמיד הרגישה שאכזבה אותם על שלא באה איתם למוסד כדי להגן
עליהם שם או לקחה אותם אתה לחווה.
חודש ספטמבר, החודש הראשון ללימודיה בקריגטון כבר הסתיים לו,
וחודש אוקטובר היה בפתח עם כנס ביום הראשון שלו ונשף בסופו.
שוב הגיעו התלמידים לכנס ממגרש המכשפים בעזרת ג'נאט, ורוב
התלמידים, כמו אמילי, מצאו שהם אוהבים לחזור לטירה מדי
שבועיים. הם ממש חיכו לסוף השבועיים כדי להגיע לכנס הבא.
הכנס עסק הפעם במרקחות ושיקויים וגם הפעם הביאו לכבודם במיוחד
מרצה, הרוקח הטוב ביותר בארצם. גם הפעם הכנס היה מעניין, אך
שוב ראשה של אמילי היה במקומות אחרים.
היא החליטה במהלך השבוע שעבר כי את מבצע הצלת האחים תערוך
בלילה של אותו היום ממש של הכנס. בראשה עברה על המהלכים שתכננו
למבצע שוב ושוב. פחדיה גברו כולם ככול שהיום המשיך.
בחמש אחר הצהריים בדיוק נפגשו כולם בביתה של אמילי. הם החליטו
להצטרף להרפתקה ולעזור, בשונה ממייקל, שכאשר הציעו לו להצטרף
אליהם העדיף שלא. איש מן המבוגרים, לעומת זאת, לא ידע על כך,
וכול הנערים טענו שעליהם ללמוד יחדיו נושא מסוים בביתה של
אמילי באותו היום שבו לא פתחו את החנות, אפילו לא בערב.
יחד הם עברו על התוכנית פעם נוספת לפני שיצאו לדרך, עם שקיעת
השמש לחלוטין, משום שהמבצע אמור היה להיערך בלילה.
אמילי הוציאה מתוך ארגז קטן את מראת המעבר הישנה של אמא שלה.
היא לא השתמשה בה כבר למעלה מחודש, מאותו היום שהגיעה לעיר,
לביתן של גלוריה וסופי.
כול הנערים (בק, סופי, אנטון ואמילי עצמה) אחזו זה בידו של זה
ואמילי עצמה החזיקה את הראי ביד אחת, מביטה לתוכו ואומרת בקול
ברור: "אנחנו רוצים להיות במוסד 'לדירוס'." תחושה מוכרת של
סחרור קל השתלטה עליה לרגע אחד קצר עד שיכולה הייתה להסתובב
ולמצוא את עצמה מוקפת בחבריה במקום חדש וזר.
הם עמדו באמצע אולם גדול, רצפתו עשוית שיש, אפלולי וקריר. מולם
התנשא לגובה של חמישה מטרים גרם מדרגות רחב.
בק היה הראשון לצאת לדרך, לפי התוכנית, והוא חזר כעבור כמה
דקות והודיע שהשטח פנוי מגורמים שעלולים להפריע (ילדים ועובדים
במוסד). מיד עם הודעתו, התפצלו כולם למשימותיהם, לכול
הכיוונים.
אמילי עלתה במדרגות יחד עם בק ואז דרכיהם התפצלו לכיוונים
שונים. היא עקבה אחרי המפה שבק נתן לה ולא טעתה פעם אחת אפילו
בדרכה, חרף החושך. היא מיהרה, אבל הייתה זהירה וחרישית עם כול
צעד שעשתה, עד שהגיעה למסדרון מוארך ושם האטה למראה קרן אור
דקה לפניה.
היא התקרבה לאורה הקלוש של הקרן הזו ד שהגיעה לפתחה של דלת
והציצה פנימה. מאחוריה היא מצאה שלושה נערים ישנים ועוד שניים
יושבים על מיטה אחת ומשוחחים.
היו אלו בן ובת, הבת גדולה מהבן במעט, גבוהה ורזה (כמעט כחושה)
ובעלת שיער חום בהיר, ארוך ושופע. הבן הצעיר יותר היה אומנם
נמוך יותר, אך בעל תווי פנים דומים ונאים ומבנה גוף חסון
למראה. עיניו היו כחולות כמים.
אמילי זיהתה אותם מיידית (למרות שלא ראתה אותם זמן כה רב)- היו
אלו שני אחיה!
היא פתחה את הדלת בשקט, אך בכול זאת משכה את תשומת ליבם אליה.
היה רגע של שקט כשהם פשוט בהו אחד בשני עד שהבינו מה קורה בעצם
ואז התחיל להיות שם מעט רועש. הם התחבקו והתנשקו ובכו מאושר...
אחרי הכול, הם לא התראו למעלה מארבע שנים.
שלושת הנערים האחרים שבחדרם התעוררו מן הרעש, אז אמילי ואחיה
השקו אותם בשיקוי השינה שהכינה מבעוד מועד בדיוק למקרה שדבר
שכזה יקרה. הקסם בשיקוי עבד ולא עבר רגע לפני שהם נרדמו שוב.
הם לא הספיקו לדבר הרבה מהרגע שיצאו לחדר ועד שחזרו לאולם
הכניסה משום שהיו צריכים למהר, אבל אחיה כן הספיקו לעדכן אותה
שהם יודעים כבר שנים רבות שהם מכשפים, מאז שהגיעו למוסד בערך,
ושהם יודעים שמגנו אחראי לכך.
הם הגיעו לכניסה למוסד, לאולם הגדול שמאחורי דלתותיו הגדולות,
הדלתות הכבדות שמול גרם המדרגות הרחב, הייתה היציאה מהמוסד. שם
עמדה סופי וחיכתה להם.
צעקה חדה מילאה את אוויר הלילה הקודר כשהם אך סיימו לחצות את
האולם ולהגיע אל סופי, צעקה חדה מפיה של דמות גדולה ונסתרת בשל
האפלה בראש המדרגות. הדמות כבר התגלגלה בנמרצות במורדן כשבק
הדליק את מנורות בניאון המסנוורות שמעליהם בעזרת המתג שבראש
המדרגות.
כשנדלק האור קיבלה הדמות צורה של אדם בוגר וקירח לחלוטין, בעל
כרס גדולה מעל למכנסי פיג'מה פרחונית שחולצתה מכופתרת ברישול.
הוא נראה מבוהל, אבל בהכרה מלאה של כול מה שקורה סביבו.
מיד הוא החל צורח במלוא ריאותיו: "הם בורחים! הילדים שלי
בורחים!" כברק הכתה בה ההכרה שזה הוא מנהל המוסד, אדם רגיל ולא
מכשף כלל וכלל.
היא ואחיה פנו אחורנית, וניסו להדוף יחד עם סופי את הדלת
הגדולה ככול יכולתם, אך זו הייתה נעולה ונותרה סגורה כשריונו
של צב.
בתושייה גדולה שלפה סופי את שרביטה והתחילה לבצע את הכישוף
האחרון שהן למדו בשיעורי כישופי השרביט שלהן- כישוף המבטל
נעילת דלתות ומנעולים פשוטים של בני האדם. אמילי, שהמשיכה
להביט אל המנהל הרץ החלה שומעת דבר מה מדאיג עולה מכול כיוון
אפשרי, וסימנה לה בדיוק ברגע הנכון שתחביא את השרביט שלה.
השרביט נעלם מיד בתוך אחד מכיסיה הגדולים של סופי, ולמזלה איש
לא הבחין בו כאשר דלתות משני צדי האולם נפתחו ודרכן נכנסו מאות
ילדים קטנים בעיניים עייפות וטרודות ובפיג'מות. אחריהם נכנסו
מספר משגיחים- ברובם אנשים מבוגרים, כולם בנעלי בית ופיג'מות.
"תפסו אותם!" צרח המנהל מיד. "הם רוצים לחטוף את קיילי ובן
גרינלר! מהר, אל תתנו להם לברוח!" הוא ציווה על הילדים, שעד
מהרה הגיעו אל הקבוצה שבתחתית המדרגות וקצה האולם. הילדים תפסו
וקשרו אותם בחוזקה, ללא מאבק בכלל מצדם של האחים גרינלר או
סופי.
המכשפות הצעירות פחדו לפגוע בילדים עם כישוף כלשהו, ועל כן לא
התגוננו, ומלבד זאת, הם סיכמו לפני שיצאו למשימה שאין לחשוף
שוב את הכשפים לאנשים הרגילים.
"אז, חשבתם לחטוף כמה ילדים מהמוסד שלי, מה?" אמר המנהל לשתי
הבנות הכבולות, חסרות האונים. "את בטח אמילי, נכון?" הוא פנה
אל הנערה תכולת העיניים.
"ואתם שניכם," הוא פנה בחדות אל האחים בנימה מרירה וקשה. "מה
חשבתם לעצמכם? שתוכלו לברוח ככה סתם עם אחותכם הגדולה? אני לא
מבין אתכם. איך חשבתם שלא יחזירו אתכם הנה תוך פחות מיומיים?
איך חשבתם שתוכלו לחיות ככה בעולם שבחוץ? אתם באמת חושבים שהיא
יכולה להיות גם אמא וגם אבא בשבילכם? אין לה זמן אליכם בכלל."
אמילי התפרצה לדבריו בכעס: "למה אתה חושב שאין לי זמן לשני
האחים שלי?" צרחה לעברו. היא ידעה שהוא מנסה לערער את אמונם של
אחיה בה, אבל היא גם ידעה שאמונם לעולם לא יתערער משום שהם
משפחה, המשפחה היחידה שיש להם ולה.
"כנראה שלא היה לך זמן," ענה לה בארסיות, מצעף את עיניו כבדות
העפעפיים. "אחרי הכול, הגעת רק עכשיו, אחרי ארבע שנים, לאסוף
את האחים שלך, אה? תכירו בזה, ההורים שלכם היו עניים, ואם הם
לא היו טיפשים ומטורפים, הם אולי היו חוסכים בשבילכם מעט כסף
למקרה שהם יתפגרו, אבל לא... ואתם נותרתם לנטל על המוסד הזה."
"מגנו משלם לך להחזיק אותם כאן!" התפרצה אמילי שוב. "כולם
יודעים שהמקום הזה שייך לו! הוא זה שמשלם לך לכלוא פה את האחים
שלי! חלאה! מנוול!"
"שקרנית!" צווח המנהל כאילו מישהו דרך על כף רגלו. "אף אחד לא
משלם לי להחזיק אותם פה מלבד המדינה. אני יכולתי להעיף אותם
מפה כבר מזמן, שיחיו ברחובות, אבל ריחמתי עליהם. עכשיו, אני
חושב ששמענו מספיק שטויות להיום, ילדה. אני הולך להתקשר
למשטרה. משגיחים, תשמרו עליהם בזמן שאעשה זאת." פנה אל הדמויות
המבוגרות שבקהל מאזיניו.
המנהל הלך ועברו חמש דקות ארוכות, אך הוא עוד לא חזר. בדיוק
ברגע שבו אמילי התייאשה ואיבדה את תקוותיה האחרונות להימלט,
כבו כול האורות באחת. בחושך היא שמעה ילדים מבוהלים, בוכים
וצועקים, ומשגיחים המנסים להרגיע אותם בצעקות משלהם.
אז, הרגישה איך החבלים סביבה מתרפים וקשריהם נפתחים, עד
שהשתחררה לגמרי, ועדיין לא העיזה לומר מילה, חרף הרעש הנוראי
שסבב אותה.
כשידיה היו חופשיות שוב היא שמה לב שגם סופי חופשייה לחלוטין
כשזו תפסה בה מתוך גישושיה באפלה. היא תפסה באחיה כשסופי שלפה
את שרביטה בשנית וסיימה לעשות את הכישוף מאחורי גבה שפתח את
הדלת הגדולה ברגע קצר אחד.
האור נדלק שוב כשהמנהל חזר לעמוד בראש גרם המדרגות, רותח מזעם.
בדיוק בשנייה זו, כשהפנו הילדים את עיניהם המסונוורות לראות מי
הדליק את האור שוב, ממצמצים בעיניהם, סופי, אמילי והאחים דחפו
את הדלת ופתחו אותה, פורצים החוצה אל אוויר הלילה הקר.
כעת רצו כולם יחד לכיוון שער היציאה מהמוסד- אמילי, סופי,
קיילי, בן ולמרבה ההפתעה, גם בק רץ אחריהם, מדביק את הקצב
ונצמד אליהם.
בלי לומר מילה הם המשיכו לרוץ ככה יחד, כשילדי המוסד ובראשם
המנהל והמשגיחים, רודפים אחריהם החוצה בצעקות רמות ומבוהלות,
עד שהגיעו לשער שלידו חיכה להם אנטון.
הם עברו את השער שכבר היה פתוח לקראתם, תפסו באנטון שהביט בהם
בתדהמה, אחזו כולם ידיים ואמילי, ביד הפנויה שנותרה לה, זו
שאחזה במראת המעבר, הובילה כשהיא קופצת לתוך סבך הצמחייה משני
צדי הדרך המובילה אל המוסד.
היא ווידאה שכולם אחזו ידיים כשלחשה לתוך המראה: "אנחנו רוצים
להיות בחנות 'חלום מתוק'." שוב התחושה המשונה הזו, המטושטשת,
ושוב הם מצאו את עצמם במקום אחר כשהפנו את מבטם אחורנית, הפעם
היו בחנות של אמילי.
הם עלו כולם יחדיו לביתה של אמילי מתוך המדרגות שבחנות הישר
לתוך הבית. קיילי ובן התלהבו מהחנות ומהבית בדיוק כפי שאחותם
הגדולה התלהבה מהם כשראתה אותם לראשונה מסודרים ומוכנים.
באותו הלילה, אחרי ששתו שוקו חם ואחרי שדיברו עוד קצת, התחבקו
עוד קצת ובכו עוד קצת ישנו האחים בחדריהם, החדרים הריקים בביתה
של אמילי שהכינה במיוחד לקראת בואם לנוחיותם ולפי מה שקיוותה
שיקלע לטעמם.
ארבעת הנערים הבוגרים ישבו במטבח אחרי שהאחים נרדמו, ושוחחו על
המשימה שזה עתה ביצעו בקולות נרגשים ושקטים. השיחה התחילה שמחה
וכולם שיבחו את כולם על המהלכים הטובים, על הדרך שבה נחלצו
מהצרה שלא נכללה בתוכנית... אך עד מהרה אמילי ובק נקלעו
לוויכוח נורא בנושא.
היא האשימה אותו שהוא העיר את המנהל והוא האשים אותה שהשיקוי
שלה בכלל לא פעל על האיש השמן, וזה הדבר שהגרם לתקלה, לא הוא.
"השיקוי הטיפשי שלך רק העיר אותו עוד יותר!" קרא בק במהלך
הוויכוח. "את לא עשית אותו נכון, ואת מאשימה אחרים בטעויות
שלך!"
"השיקוי עבד מצוין על הילדים!" ענתה לו. "תודה בזה, אתה הערת
את המנהל ולא הצלחת להרדים אותו שוב אז אתה מאשים אותי."
"עוד מעט את גם תאשימי אותי שתכננתי שילכדו אתכם ולכן הצעתי את
המבצע!" אמר לה. אמילי רק נעצה בו מבט מלא תוכחה ולא השיבה.
"את רוצה להגיד לי שאת באמת חושבת שאני תכננתי את כול זה רק
כדי לעזור למגנו?" עצב וכעס מילאו את קולו כאחד. היא לא ענתה
לו דבר מלבד אותו מבט שתהה בלי מילים אם היא צודקת. תחת אותו
מבט הוא הרגיש שהוא חייב לתת לה איזשהו תירוץ משכנע.
"אני לא מאמין!" אמר בזעם, לבסוף. "זה באמת לא מגיע לי! זה מה
שאת חושבת? אני ניסיתי לעזור לך! אני זה ששחרר אתכם מהחבלים,
זוכרת?" אמילי עדיין לא אמרה דבר, אך היא לא הביטה בו עוד
באותו האופן, היא כמעט והשפילה את מבטה לנוכח כעסו וצדקתו.
סופי ואנטון, שהרגישו לא נחוצים, לא במקום ואף מבוכה קשה בשל
ריבם של חבריהם, לא רצו להתערב ולא יכלו להפסיק את הריב, למרות
שרצו להפסיקו, החליטו ללכת הביתה, כול אחד מהם לביתו. מאחוריהם
הם השאירו את בק ואמילי בלהט וויכוחם המר.
"איך אני אמורה לדעת שאתה לא משקר לי?" שאלה אמילי אחרי שסופי
ואנטון עזבו את ביתה. "איך אני יכולה להיות בטוחה שאתה לא אחד
מעוזריו של מגנו או אחד מהמתנגדים למלכות?" אבל כשהיא הוציאה
את השאלות האלו מתוך פיה היא הרגישה נורא, תחושה שאסור לה
לסמוך על איש בעולם, אפילו לא על חבריה הקרובים ביותר.
"איך את יכולה לחשוב עלי דברים כאלו?" שאל בק, דמעות עולות
בגרונו וצורבות אותו. "אני מעולם לא שיקרתי לך, א-..." קולו
נחלש לקראת סוף דבריו, החל מהמילה 'שיקרתי'.
"מה? מה אמרת?" שאלה אמילי מיד, עיניה מצטמצמות בחשד. היא
הבינה שהוא שיקר לה בקשר למשהו.
"יש משהו שאני חייב לספר לך..." אמר בשקט, מביט לרגליו שוב.
"הוא נעצר לרגע, נשם עמוקות, ואז המשיך: "אני שיקרתי לך בקשר
למשהו אחד בלבד, אבל אני מבטיח לך שאני בצד שלך, בצדם של המלך
והמלכה האמיתיים של המכשפים!
אני לא שקרן. אני חייב לספר לך את הסיפור שלי כדי שתביני למה
שיקרתי לך ככה... אני יודע שחלק מהדברים ייראו לך כמו שקרים
ועובדות מוזרות מאוד, אבל אני יכול להישבע לך בכול היקר לי
שכול שאומר כעת הוא אמת." אמילי חשבה ששום דבר כבר לא יפתיע
אותה בעולם הזה אחרי כול מה שגילתה עליו. למרות זאת, היא
המשיכה והקשיבה למילים היוצאות מפיו היבש.
"אני היחיד בעולם הזה, מלבד מגנו, שיודע מה באמת קרה לפיטר
וליאונורה רודין, המלך והמלכה שמגנו חטף... אני יודע כי אני
הייתי שם. אני הבן שלהם. אני הנסיך, יורש העצר האמיתי." ועל אף
כול מה שחשבה, אמילי הופתעה עד מאוד.
"הוא, מגנו, חטף אותנו, את כולנו יחד, עם הפלוגות השחורות שלו
שפרצו לארמון הקיץ על חוף הים, ומיד כשהביאנו לטירתו האפלה
הפריד בינינו. אותי הוא שם יחד עם האסירים האחרים שבטירתו,
אנשים אחרים שהרשה לעצמו ללכוד ולכלוא, בעוד את הורי הוא שם
בכלא מיוחד.
הוא כלא אותם בתא השמור ביותר בעולם כולו- בעולם אחר אשר ממנו
אין עוד חזרה. אינני יודע איפה בדיוק ישנו השער הזה לעולם אחר,
אבל כנראה שיש אם לשם הוא באמת שלח אותם כפי שהשמועות בעולמנו
שלנו אומרות.
הייתי אז בן שבע ורזה מאוד, בעיקר בגלל האוכל בכלא, אבל לא
בגלל זה הצלחתי לברוח דרך הפתח הפצפון שבתא שלי...
יש לי כישרון מיוחד, כישרון שלמעט מאוד מכשפים יש ולא ניתן
לרכוש אותו אלא במעבר של תכונה תורשתית. אפילו לכמה מבני האדם
יש תכונה זו, אבל הם לא מפתחים אותה כי הם לא מודעים אליה, אלא
אם הם לומדים כשפים.
הכישרון הזה עבר אלי מאמי בירושה ובזכותו יכולתי לברוח-
הכישרון להפוך לחתול מתי שרק רציתי. נכון, לילדים אסור היה
לעשות כשפים, אבל זה בכלל לא כישוף אלא פשוט כישרון, כמו
שלאחדים יש של חזיית העתיד וכאלו.
ככה הצלחתי לברוח בעצם. בלילה, כשכולם ישנו, הפכתי לחתול
והתגנבתי מתוך הפרצה בתא שלי. יצאתי מהכלא בצורה הזו ובה
נשארתי. בה היה קל יותר לנוע ממקום למקום ו... לשרוד.
התחלתי לחפש אחר הורייך בכול הארץ בתקווה שיעזרו לי, איכשהו,
אבל המסע היה ארוך הרבה יותר ממה שחשבתי ולאורך שנים התהלכתי
עד שהגעתי למארין-וואלי בתקווה למצוא עזרה ממכשף או מכשפה
החיים פה, אולי אפילו לקבל ידיעות חדשות על מיקומם של הורייך.

כשהצלחתי להגיע לבסוף למגרש המכשפים עדיין הייתי בצורת החתול.
הייתה זו מן פרנויה שלי להיתפס שוב על ידי מגנו ולכן לא שיניתי
את צורתי כלל לאורך כול הזמן הזה. במגרש, בצורת החתול, לכדו
אותי ושמו אותי למכירה בחנות החיות.
ניסיתי לברוח כמה וכמה פעמים ולהמשיך בחיפושי, אבל כול פעם
מחדש נלכדתי. כאשר אני הופך לחתול, אני בעצם חתול יקר ערך, ועל
כן רצו להחזיק בי לאורך כול הזמן הזה, למרות שהייתי מרושע
ללקוחות שהתעניינו בי ותמיד שרטתי אותם.
אחרי ששמעתי שהורייך נהרגו בעזרת שמועות, פשוט חיכיתי שאת
תגיעי לעיר. איבדתי כמעט לחלוטין תחושת זמן ותמיד נדמה היה לי
שעוד רגע את תופיעי בחנות בחיות או במגרש.
והנה, בסוף אוגוסט האחרון, מצאתי אותך. את וסופי באתן לחנות
והיא קנתה אותי, למרבה שמחתי. לא היה אכפת לי שהיא קנתה אותי
ולא את, פשוט הייתי כול כך שמח להיות קרוב אליך שוב...
זוכרת שסיפרתי לך בנשף תחילת השנה שאת ואני נהגנו לשחק יחד
כשהיינו קטנים בחצר ארמון בנליס? לא שיקרתי לך לגבי זה."
אמילי, שעד עכשיו רק הקשיבה ושתקה, אמרה לפתע: "אבל למה עדיין
חיפשת אחרי, אחרי כול השנים האלו, אפילו כשהוריי מתו ולא
יכולתי להועיל לך?"
"אני צריך... שתעזרי לי במשהו." אמר במסתוריות. "רק את יכולה
לעזור לי, רק עלייך אני סומך. לבדי אינני יכול לעשות זאת...
אני זקוק לך ולמראת המעבר שלך גם."
"אם זה תלוי במראת המעבר," אמרה אמילי בכעס כלשהו. "אתה יכול
לקחת אותה. אני לא ממש צריכה אותה... לפחות, לא כמוך."
"אני לא צריך רק אותה!" אמר לה. "אני צריך אותך. בלעדייך אני
לא אוכל להצליח בדבר הזה."
"מה זה הדבר הזה בכלל?" שאלה אותו.
"אני לא יכול לספר לך עדיין. אני לא יכול לספר לך כלום לפני
שתסכימי לעזור לי."
"אתה לא בוטח בי? מפחד שאגלה את הסודות שלך? או אולי, השקרים
שלך?"
"לא... זה לא זה..."
"אני לא יכולה להבטיח לך שום דבר." אמרה בהסתייגות גלויה. "זה
תלוי מהו הדבר שבו אתה צריך כול כך את עזרתי. אני לא אתחייב
לשום דבר לפני שתגיד לי מה זה."
"אמילי, בבקשה..." הוא כמעט התחנן. "את חייבת לעזור לי..."
אמילי, מתוך רחמיה וחיבתה אליו, שהתחזקה בעיקר אחרי שהציע
להציל את אחיה, רצתה לעזור לו, אבל היא פחדה ממה שהוא עלול
לבקש ממנה ועדיין כעסה עליו על ששיקר לה.
"אני צריכה זמן לחשוב על זה." אמרה לו "אני מבקשת שלא תבוא הנה
בכלל בשבוע הקרוב. אני רוצה לחשוב על זה בראש נקי, בלי שתאיץ
בי." בק הסכים והם נפרדו אחד מעל השני, אך לא לפני שאמילי שאלה
בקול חלול: "תגיד, למה שיקרת לי בכלל?"
"רציתי להתקרב אליך קודם שאציע אליך להצטרף אלי..." ענה לה.
"ידעתי שלא תזכרי אותי והיה עלי לרכוש את אמונך קודם, לפני
שאני מבקש את עזרתך." ואז שניהם נפרדו לשבוע שלם.
במשך השבוע, כפי שביקשה, בק לא הגיע כלל לבקרה והיא מצאה שהיא
מתגעגעת אליו יותר מששיערה בדעתה. היא עדיין פחדה מעט מהדבר
הזה שאין הוא גילה לה מהו, שבו הוא צריך עזרה, אך התעורר בה גם
פחד חדש שאם לא תסכים לעזור לו הוא יעלים אותה מחייו לעד.
למרות שהייתה לה את סופי בתור חברה הכי טובה, ואת אנטון ומייקל
כידידים קרובים, בלי בק היא הרגישה את חלקו החסר.
היא לא סיפרה לאיש ממכריה את הדברים שבק סיפר לה באותו לילה
כשרבו, והם לא שאלו שאלות וניחשו שהם פשוט רבו כל כך עד שלא
היה בהם עוד רצון לשוחח אחד עם השני, וכך גם פירשו את פשר מצב
רוחה הרע וניסו לעודד אותה רבות. מסיבה זו, מתוך העובדה שאיש
לא ידע על מה שהיא ובק דיברו, ההחלטה הייתה אף קשה יותר כי לא
היה איש שאיתו תוכל להתייעץ בנושא.
מי שאיכשהו כן הצליח להוציא אותה מדאגותיה, מדי פעם, היה
מייקל, שלא תיחקר אותה על אותו הערב, אלא התעלם לחלוטין ממצב
רוחה והתנהג כרגיל. תמיד אפשר היה לעשות איתו משהו בלי שמזג
רוחה יתערב ויפריע. באותם ימים היא בילתה איתו שעות על גבי
שעות.
במשך השבוע אחיה הסתגלו והתרגלו מהר למציאות החדשה שבה חיו
כעת, הרבה יותר מהר ממנה. הם אהבו את ביתם החדש, את חדריהם
הפרטיים, את החנות ואת הממתקים שאחותם הכינה.
הם נהנו לבקר במגרש המכשפים, אבל יותר מכול אהבו לצפות בנערים
כשהתאמנו על השיעורים שלהם, כשאלו ישבו מידי ערב בביתה של
אמילי או בבתיהם של סופי ואנטון.
הם למדו בעל פה מספר לחשים ותנועות שרביטים, אבל בגלל שעוד לא
היו רשומים לבית הספר לא יכלו לבצע שום כישוף. שניהם כבר חיכו
בקוצר רוח להתחלת לימודיהם, לרגע שבו יוכלו גם הם לעשות
כישופים.
לפי רעיונה של קיילי, הכינה אמילי גינה קטנה במרפסת ביתה ושתלה
בתוך עציצים בכול הגדלים צמחים מכושפים בעלי פרחים בצבעים עזים
וריחות נעימים. הצמח היחידי שלא בא מחנות הצמחים במגרש המכשפים
היה שיח של שושנים לבנות.
בתוך העיר, קיילי אהבה במיוחד את הנהר שעבר במרכז מארין-וואלי,
ונהגה לשבת ולציירו לאורך שעות ארוכות בכיכר בתולת-הים. בן,
לעומתה, אהב לשהות במגרש המכשפים ומדי יום הופיע שם והתעניין
בחייהם של המכשפים שבו.
בחנות החיות שבמגרש הם מצאו כלבלב מתוק וכחוש בעל עיניים חומות
ורכות ושניהם חיבבו אותו כול כך עד שאמילי הסכימה שיאמצו אותו
לביתם (בעיקר משום שקיילי התחננה אליה בטענה שהיא עוד לא קנתה
לה מתנה ליום הולדתה שחל זמן קצר קודם לכן).
הכלבלב, התברר להם מאוחר יותר, היה בעצם כלבה, טובת מזג ומהירת
תפיסה ועדיין גורה קטנת צורה, למרות שכבר הגיעה למותנה של
אמילי.
הכלבה הקטנה הייתה ממושמעת כשציוו עליה דברים, אך כאשר איש לא
שם ליבו אליה התחילה משתוללת ברחבי הבית וזורעת הרס שאמילי
נאלצה לתקן פעם אחרי פעם בכישופיה.
אחרי התייעצות וויכוחים ארוכים שהתנהלו תמיד ברוח טובה וקלילה,
הם החליטו כי שמה יהיה "לולה" ועד מהרה היא התרגלה לשם זה.
ארידנה, יונתה של אמילי, לא חיבבה את הכלבה במיוחד וברחה מפניה
כול הזמן, למרות שהכלבה, עם פרצוף שמח למדי, המשיכה לרדוף
אחריה מתוך משחק ונבחה עליה מתוך חביבות.
כשחזרה היונה ממסעה להביא לה את המכתב השבועי מבית הספר אחיה
התלהבו ממנה מאוד, אך את אמילי, לעומת כול מי שסבב אותה, בואה
של היונה לא שימח. בואם של המכתבים באותו היום בישר והזכיר לה
כי למחרת עליה לפגוש את בק ולתת לו את תשובתה, אך תשובה זו טרם
הייתה ידועה לה.
לבסוף, אחרי ציפייה ארוכה ומלאת מחשבות, יום שני הגיע, ויחד
איתו- בק. באותו ערב הוא הגיע לביתה, כולו נרגש לקראת החלטתה
המכרעת.
"הגעתי להחלטה," אמרה לו ברשמיות מסוימת, אך היא נשכה את שפתה
לפני שהמשיכה למראה פניו הדרוכות. "אני מקווה מאוד שתמשיך
להיות מיודד עמי, אך החלטתי היא לא לעזור לך, לפחות, עד שלא
תספר לי במה אתה צריך עזרה."
בק נראה חצי עצוב וחצי כועס כשאמר במרירות קרירה: "קיוויתי שאת
חברת אמת שלי, שתעזרי לי בלי תנאים. אני מצטער, אך לא אוכל
לספר לך מה עלי לעשות, וכנראה שאצטרך לעשות זאת בלעדייך. רק
דבר אחד אני מבקש ממך... את מראת המעבר."
היא נתנה לו את המראה בחוסר חשק גלוי ושאלה: "אבל למה אתה לא
יכול להגיד לי מה אתה צריך לעשות?"
"כי.." אמר לה ונעצר בלי המשך.
"מה, אתה לא בוטח בי מספיק?"
"זה לא בך שאני לא בוטח..." התחיל והפסיק בשנית.
"אז במי? אתה לא חושד בסופי או אנטון, נכון? הם בעלי משפחות
מכשפים מכובדות מאוד בעיר הזאת... ממה ששמעתי."
"לא, זה לא הם." אמר בק. "זה מייקל הזה. אני חושד בו."
"למה לך לחשוד בו?" שאלה מיד, ברוגז.
"הוא ממש דומה ל..." שוב נעצר. הוא נראה כאילו אין הוא מתכוון
בכלל להמשיך את דבריו, אך מבטה לחץ עליו להמשיך. "הוא דומה
ל... הוא דומה למגנו."
"מה?!" קראה אמילי בבת צחוק. עצם הרעיון שעשע אותה עמוקות.
"מה ששמעת." אמר בק. "הוא מזכיר לי את מגנו, את הפנים האלו
שאני לא יכול לשכוח."
"לפי דעתי אתה פשוט מדמיין דברים." אמרה בחדות. "אתה פרנואיד,
זה מה שאתה! אתה בטח חושב שכול אחד בעל שיער בלונדי הוא מגנו,
אה?"
"אני לא." אמר לה נחרצות, בלי כעס אלא רק רצינות כבדה. "כשמגנו
היה בין החיים, שערו היה שחור כהה כלילה. יש להם פשוט פנים...
זהות. אני פשוט לא סומך עליו, הוא נראה לי חסר אחריות, ממש
כמוך." הוסיף.
"אה... אז בגלל זה אתה לא מחבב אותו. אתה מקנא בו, נכון? שהוא
כזה חתיך ונחמד ושאני מחבבת אותו, בעצם... שאני מעדיפה את
חברתו על פניך, נכון? זאת הבעיה האמיתית שלך איתו."
"על מה לעזאזל את מדברת? אני לא מקנא בו... מצדי תהי עם
האידיוט הבלונדיני הזה כמה שאת רוצה. את לא חייבת להאמין לי אם
את לא רוצה."
הוא פתח את דלת ביתה ופנה לצאת משם בסערה שלא ניכרה כלל
בדיבורו אלא רק בפניו שנדמו כחוות כאב בלתי נישא. קולו היה
מאוכזב ביותר כשאמר לה: "חשבתי שאני יכול לסמוך עליך, אבל
מתברר שלא... את יותר מדי מורעלת על ידי היופי שלו. לא חשבתי
שאת עד כדי כך שטחית ואגואיסטית."
ואחרי שנאם לה את נאומו הוא נעלם באפלולית הליל. אמילי ראתה רק
חתול לבן ארוך זנב כשעבר תחת הילתו של פנס הרחוב הקרוב ביותר
לפני שנעלם.
במשך כול השבוע הבא אמילי ניסתה למצוא אותו. הוא לא בא לבקר
אותה שוב מאותו ערב, אפילו לא פעם אחת, וגם את אנטון או סופי
הוא לא ביקר (אפילו לא בצורת חתול). היה זה כאילו הוא נעלם
לגמרי ולא היה לאיש מהם מושג היכן הוא גר ואיפה הוא נמצא.
לאמילי התברר במהלך השבוע שהיא איננה יודעת כמעט דבר על מייקל,
בעצם. מי הם הוריו? איפה הם נמצאים? מאיפה הוא בא?
היא שאלה אותו שאלות אלו והוא סיפר לה מעט על עיר הולדתו ועל
הוריו העשירים ששכרו למענו דירה במרכז מארין-וואלי, והוא אף
טרח והראה לה את הדירה הזו, שנראתה מוזנחת כראוי לאיך ששיערה
שתיראה דירתו. היא לאו דווקא ראתה בכך חוסר אחריות אלא את טבעו
של מייקל, טבע של אדם שנהנה לפעול בצורה חופשית ולא להיות כבול
לשגרה כלשהי.
ביום שני שלאחר קבלת המכתבים הבאים, בדיוק שבוע לאחר שבק נעלם,
נערך כנס נוסף ובו ראתה אמילי את בק ואף ניסתה לדבר עמו, אך
הוא התנהג כאילו הוא כלל לא הכיר אותה.
לאחר אותו כנס, אם הייתה לה בסתר ליבה איזושהי תקווה שהיא ובק
יחזרו להיות ידידים כמו פעם, זו התבדתה לגמרי. היא הייתה עצובה
באותם הימים ולא הפסיקה לחשוב עליו.
היא התגעגעה אליו כל כך שאפילו כתבה לו מכתב התנצלות נוגע ללב
והוסיפה שיר מיוחד, ושמה אותם במעטפה נאה, כאילו היא התכוונה
לשלוח לו אותה, אך היא ידעה שהוא לא יקרא את תוכנה לעולם כי
היא לא מתכוונת לתת לו אותה פנים מול פנים ואין לה מושג מה
כתובתו.
חבריה ניסו שוב ושוב לעודד אותה, אך ללא הצלחה,אולי משום
שהיעלמותו של בק השפיעה על כול אחד מהם כפי שהשפיעה עליה.
בעיני כולם הוא היה אדם הרפתקן, רציני, אדיב ומבין לליבם. כול
אחד ואחד מהם התגעגע לקיומו בתוך חייהם.
גם מזג האוויר החורפי תרם את חלקו לאווירה המדכאת. הגשם לא
הפסיק לרדת על העיר במשך שבועיים רצופים ולווה ברוחות עזות.
הוא גרם לכול לחשוש שהנהר יעלה על גדותיו ויגרום לשיטפונות
עזים.
רק מייקל נראה עוד יותר אופטימי מתמיד מאז היעלמו של בק ומתוך
מזג האוויר הסוער. הוא לא התערב בתחושותיהם והניח להם להרגיש
מה שהרגישו בלי ניסיון כלשהו לעודדם.
המעטפה, בה נחו מכתב ההתנצלות והשיר שכתבה לבק, הייתה במשך כול
הזמן הזה על שולחנה שלצד מיטתה, עד שיום אחד היא פשוט נעלמה.
היא קיוותה לתת אותו לבק בכנס הבא, אם יתמזל מזלה והוא לא ינדה
אותה מעליו כמו בקודם.
עוד שבוע של געגועים עבר, וברד החל לרדת, אך דבר לא שינה את
מצב רוחה של אמילי. חייה התחלקו כעת לשלושה חלקים: את רוב זמנה
היא בילתה בעבודה בחנות הממתקים, את זמנה הפנוי היא העבירה
בלמידה או בבילוי עם האחים שלה ועם החברים שלה ואת הדקות
הקנטות שנותרו לה, הדקות שלפני שהלכה לישון ובמהלך היום כשלא
הייתה לחוצה, הקדישה למחשבות על בק.
הכנס ביום שני הביא עמו בשורות טובות מבק. הוא ביקש מאמילי,
אומנם עדיין בפנים קפואות וקול רשמי וקר, שתדבר איתו בנשף
ליל-כול-הקדושים שייערך בעוד יומיים, בנושא המכתב שהיא כתבה
לו. אמילי לא שמה לב לנושא שעליו רצו לדבר. לא היה אכפת מה זה,
העיקר שיחזור לדבר איתה שוב.
היא כמעט ושכחה מהנשף הקרב בגלל שראשה היה שקוע יותר מידי
בשגרה שנוצרה בחייה, וכעת, אחרי בקשתו של בק, היא כבר לא יכולה
הייתה להמתין לבואו והתעטפה בהתרגשות לקראתו.
השכם בבוקר הנשף יצאה הספינה לדרכה שוב, עמוסה בכול התלמידים
שחיו במארין-וואלי, בדרכה לבית הספר לחגיגת הנשף. הפעם, כולם
היו לבושים בהידור רב ורובם אף בתחפושות שונות ומשונות. אפילו
אמילי התחפשה ברגע האחרון בתחפושת של מלאכית.
היא הייתה לבושה שמלה לבנה ארוכה מעוטרת זהב. כנפיים קטנות,
עשויות נוצות אמיתיות ריחפו מאחוריה בזכות כישוף-ריחוף שהטילה
עליהן, וכישוף אחר, דומה לכישוף שגרם לאור לזהור מתוך קירות
הטירה, גרם לכך שסביב ראשה תזהר הילה זהובה.
סופי התחפשה למלכה סינית ותלבושתה נראתה כדבר המתאים ביותר
למראה מכול דבר אחר שאמילי ראתה אותה לובשת מעולם. מייקל התחפש
לערפד ונראה משכנע מאוד בחיוורון שיצר לו בכישוף ואילו אנטון,
בשונה מכולם, החליט לא להתחפש אלא רק להתלבש במיטב בגדיו.
שוב השייט לבית הספר ארך שבע שעות, אך הפעם איש מהם לא היה
משועמם. הם דיברו וצחקו בקולות נלהבים ובציפייה ורובם אף למדו
את שיעורים והתאמנו על כשפים בשעת השייט. הפעם לא היה לאמילי,
סופי, מייקל או אנטון צורך לשחק עם ג'וליה; הם אפילו לא דיברו
איתה במהלך השייט.
למרות שלכולם סביבם הייתה תעסוקה, הייתה דמות אחת ששוב נראתה
משועממת- ריצ'י, הנער שהציק להם בנסיעה הקודמת, המשיך והציק
לכולם גם בנסיעה זו עד שהגיע לאמילי וחבריה.
"מה שלום הנסיכה הקטנה?" הוא שאל בעוקצנות מרגיזה כשעבר על
פניה.
"מצבי טוב משלך, תודה." ענתה לו בפשטות.
"מה זאת אומרת?" שאל אותה, בחשש קל שבקושי רב ניכר בנימתו
המלגלגת.
"מה, אתה לא יודע?" אמרה לו אמילי בנימה מכוונת ומודגשת של
התפלאות מזויפת. "איזה טיפש אתה! לא, אתה יותר... מעורר
רחמים." ריצ'י, שכעסו כבר ניכר בהבעת פניו שאל בשקט תוקפני:
"למה לעזאזל את מתכוונת?"
"למקרה שלא שמת לב," התחילה להסביר לו. "אין לך בכלל חברים.
אתה בסך הכול ילד מסכן וחסר ביטחון עצמי שחושב שיתנו לו תשומת
לב וישימו לב אליו אם הוא יציק לכל העולם. יש לי רק עצה אחת
בשביל יצור אומלל כמוך- תנסה להיות קצת יותר נחמד לפעמים, זה
הכול."
היא ידעה שהיא פגעה בנקודה רגישה אצלו, בדיוק בנקודה הנכונה,
למראה פניו הזועמים.
"אני לא צריך את העצות שלך!" אמר בחוצפה. "את בכלל לא מתארת
לעצמך כמה חברים יש לי."
"אז אולי תתאר לי?" ענתה מיד. "כמה יש לך? איך קוראים להם?"
"זה בכלל לא עניינך! את במילא לא מכירה אותם." הוא הסמיק,
נבוך. "יש לי מלא חברים, למשל... טוב, אני לא יכול לחשוב ככה!
את מלחיצה."
"באמת?" הצטרפה פתאום סופי למריבה מתאימה את הטון שלה לטונה של
חברתה, רק מעט מודגש יותר. "ואני הייתי בטוחה שאתה לא יכול
לחשוב בכלל." ריצ'י התרחק מהם נעלב, פניו מזדעפות לקול צחוקם
של כול מי שעמדו בקרבת מקום ושמעו את הריב. הוא לא חזר להציק
להם עוד בשייט.
למרות שבמהלך כול הנסיעה חיפשה אחרי בק, אמילי לא מצאה אותו
בשום מקום על הספינה. כששאלה את ג'נאט (ששטה איתם) היכן הוא,
היא אמרה לה כי הוא הודיע שהוא חולה ולא יגיע לנשף כלל. הנערה
נבהלה וליבה התמלא דאגה נוראית, אבל בליבה עדיין הייתה טמונה
התקווה כי יבוא.
לאחר כול הנסיעה הארוכה הזו, הם הגיעו בסופו של דבר, יגעים
ועייפים, אך עדיין מהודרים ומחופשים למופת.
שוב הם חצו את הגנים של בית הספר בדרכם מעלה, אל הטירה, עד
שהגיעו לפתחה שהיה מקושט כולו במאות דלועים בלי פרצופים
מגולפים. זוהר כתום עמום עלה מכול דלעת ודלעת וגרם לפרצופים
המחייכים באכזריות לזהור באורח מסתורי.
הם נכנסו לאולם הכניסה, וזה היה מקושט כולו באלפי נרות בעלי
להבות אדומות וכתומות ואלפי עטלפים אמיתיים, שתרמו כולם את
חלקם לאווירה המפחידה, אך גם העליזה באחת.
האולם האחרון, מקום המסיבה שאליו הגיעו בסופו של דבר, היה
מקושט לכבוד החג בפרצופי דלעת שפוזרו בכול מקום בנרות
ובעטלפים. המורים התחפשו למכשפים כפי שלדעת בני האדם מכשפים
אמורים להיראות, עם שומות על אפים ענקיים, מצנפות מחודדות
וכהות ושיער אפור ודליל. רובם אף הסתובבו עם מטאטאי מכשפות
שבאמת יכלו לרחף.
התלמידים ממארין-וואלי הגיעו בדיוק עם התלמידים מסנט-מרסיל
וכולם נכנסו והתיישבו יחדיו, מחכים עד שהמנהל קם ונשא את
דבריו:
"אני יודע שכולכם רוצים להתחיל כבר את החגיגות, אבל יש לי מספר
מילים, שנבחרו בקפידה, למשתעממים מביניכם," הוסיף בחביבות.
"שאני רוצה לומר לכם קודם.
אני שמח לראות שכולם פה. אם לא ידעתם או שמתם לב, התלמידים
בערים, המכתבים האחרונים עסקו כולם בעיקר בחג הזה ובכיתות
השיעורים שנלמדו התרכזו בנושא הזה גם הם.
אולי חלקכם כבר יודעים מבתיכם וממשפחותיכם למה אנחנו בעצם
חוגגים את החג הזה, שהוא כביכול חג של בני אדם, ובכן, אני
אסביר כעת לכול אלו שאינם יודעים עדיין.
אנו, קהילת המכשפים הכלל-עולמית, חוגגים את ליל-כול-הקדושים
מאז תקופתו של לדרא, בעקבות אירועים שקרו אז, בזמנים ההם. אני
מניח שכולכם שמעתם על לדרא ועל מעלליו בעולמנו, לכן לא אפרט על
המצב שבו היו מצויים המכשפים באותם זמנים.
באותה תקופה חיה מכשפה אחת שאהבתה לבני האדם הייתה גדולה וחזקה
מאוד. היא התנהגה כמותם בדיוק, לא השתמשה בידיעותיה בכישוף
וחייתה חיים של בת אדם.
כשפרצה המלחמה בינינו לבין בני האדם, היא כעסה מאוד על אותו
הלדרא והמציאה כנגדו כישוף מיוחד. היא בהחלט הייתה יכולה להיות
מכשפה מבריקה אילולא אהבה כל כך את חיי האדם הפשוטים.
אותו כישוף מיוחד, הייתה לו היכולת להרחיק את לדרא ואת בני
דמו, בני משפחתו ושארי בשרו, מספיק זמן כדי שהמכשפים המיועדים
לשריפה יוכלו לברוח ולהינצל. כול זאת, במטרה להפסיק את המלחמה,
שנראתה לה מתועבת בגלל חיבתה לבני אדם ולאו דווקא למכשפים.
לכן, היום, שנים רבות מאוד אחרי, אנחנו עדיין חוגגים את
ליל-כול-הקדושים למרות שהקדושה היחידה פה היא ניליס ריאון,
המכשפה שהצלה אותנו מפני רשעותו של לדרא והמציאה טכנולוגיות
כישופים חדישות שמשמשות אותנו עד היום.
ועכשיו, אחרי שלמדנו מספיק היסטוריה ליום אחד, הגיע הזמן
לחגוג!"
כול התלמידים התחילו לאכול מיד משלל המאכלים, ובעיקר הממתקים,
שנחו על השולחנות. לא היה כמעט אוכל בשרי מכביד, כמו הנשף
שעבר, אלא ממתקים ודברי מתיקה שרובם לא מוכרים בעולם בני האדם
בכלל.
בשעת הארוחה אמילי סרקה את כול העולם בעיניה, ממשיכה בחיפוש
נואש אחרי בק, אבל הוא לא נראה בשום מקום והיא הייתה קרובה
לייאוש מלמצוא אותו.
למזלה, תוכניותיה להתקרב לצד השני של האולם כדי להיטיב לחפש גם
שם, התממשו כאשר הריקודים החלו בסוף הארוחה.
היא רקדה בתחילה עם מייקל, אבל בסוף השיר הראשון חזרה וישבה
לשולחנה בתחושה שהיא איננה מסוגלת לרקוד במצב כזה של מתח.
היחידי שישב מלבדה היה אנטון, שהביט בעיניים צרות על סופי,
שרקדה עם נער יפה תואר מתלמידי השנה השנייה.
כעבור כמה רגעים ניגש אליה נער שפניו הוסתרו מאחורי מסכה. הוא
הזמין אותה לרקוד איתו, ומאחר שהתאוששה מעט על המתחים ששררו
בתוכה והחליטה לשוב ולנסות למצוא את בק, היא הסכימה, למרות שלא
הכירה אותו כלל.
שניהם רקדו מספר דקות לפני שבן זוגה המסתורי הבחין כי היא
מחפשת משהו לא ידוע בקהל הרוקדים. הוא שאל אותה: "מה את
מחפשת?" והיא השיבה לו: "אני מחפשת מישהו... קוראים לו בק,
אולי ראית אותו פה?"
"כן," ענה לה. "ראיתי אותו. הוא פה."
"איפה הוא?" התרגשה. "איפה ראית אותו?"
"ממש פה." אמר לה. "ממש לפנייך." והוא הסיר את המסכה שהסתירה
את פניו העגמומיות. אמילי נבהלה לרגע למראה המפתיע של פניו של
בק מאחורי המסכה.
"אני שמחה שבאת!" הודיעה אחרי שהתעשתה מעט, אולם ליבה המשיך
להלום בעוז. "למה לא נסעת איתנו בספינה?" הייתה שאלתה הראשונה,
תמימה.
"לא רציתי לדבר איתך לפני הנשף." ענה בק. "לא רציתי שכולם
יתערבו ויפריעו. באתי בעזרת מראת המעבר." הוא הסביר לה בנועם,
אבל הבעת פניו נשארה קפואה וקולו רשמי.
"על מה רצית לדבר איתי?" שאלה כעבור רגע של שקט מתוך כך ששכחה
על מה ביקש לדבר עמה. בתוך רגע התחלפה הבעת פניו של הנער
לכעוסה והוא אמר בזעם: "רציתי לדבר איתך על המכתב הטיפשי ששלחת
לי." אמילי המבוהלת מהשינוי הפתאומי נרתעה לאחור.
"את חושבת שאם תשלחי לי איזה שיר נחמד שלך אני אסלח לך? את
חושבת שאם תכתבי לי שאת מצטערת אני אשכח את כול מה שהיה והכול
יחזור לקדמותו? אפילו התחפושת שלך, להתחפש למלאך, לועגת לי. את
בכלל שדה מרושעת, לא מלאכית טובת לב!"
"איך המכתב הזה הגיע אליך?" ליבה צנח בקרבה והיא דיברה בקול
שקט. "אני לא שלחתי לך אותו. אני אפילו לא יודעת איפה אתה
גר..."
"אבל היונה שלך כנראה יודעת כי היא הביאה לי אותו." אמר
בתוקפנות. "בקצרה, כול מה שרציתי להגיד לך הוא שהמכתב הזה
טיפשי ואל תשלחי לי עוד כאלו."
דמעות החלו לנשור מעיניה ועד מהרה הפכו לפרץ שלי בכי חסר
מעצורים. מייקל, שהבחין בה מתוך שיחה שניהל עם כמה חברים שלו
מהשכבות הגדולות יותר, מיהר לעזוב אותם ולבוא אליה.
היא יצאה בריצה נסערת מהאולם, והתחבאה בתוך אחד הגנים שבחוץ
כשנגמר לה הכוח להמשיך ולרוץ. בק, שיצא מיד אחריה כשמייקל הרחק
מאחוריו, מצא אותה מתחבאת מאחורי שיח גדול ליד קצה הגן הקרוב
ביותר לפתח הטירה.
"אמילי!" אמר לה בחמרה רבה. "צאי משם מיד!"
"עזוב אותי." היא יבבה. "אני רוצה שתניח לי להיות לבד עכשיו."
"נו, אמילי," הוא קרא אליה, מנסה לשכנע אותה. "תצאי משם
בבקשה."
עברו מספר דקות בדממה, ומאחר שבק לא פנה לדרכו ואמילי עמדה
בסירובה לצאת מאחורי השיח, היא אמרה: "בק, אני מצטערת שהמכתב
הזה הגיע אליך, אולי לא הייתי צריכה לכתוב אותו בכלל, אבל באמת
שהתכוונתי לכול מילה שכתובה בו.
אני לא מאשימה אותך שאתה כועס עלי ושלא תסלח לי, אני אפילו לא
מאשימה אותך שאינך רוצה את קרבתי יותר, אך אני חייבת להסביר לך
שפחדתי. פחדתי מהדבר המסתורי הזה שרצית שאצטרף אליך בו, אחרי
כול מה שעבר עלי לאחרונה, אחרי כול האמיתות החדשות שבחיים
שלי... זאת הסיבה שלא הסכמתי.
אני רוצה שתדע דבר אחד ושתזכור אותו כשאתה מתרחק מאיתנו ככה-
אני מתגעגעת אליך. כולנו מתגעגעים. מאוד."
לאורך דקות ארוכות אחרי הנאום הזה שלה בק לא הוציא מילה.
כשהוא פצה לבסוף את פיו הוא פשוט אמר: "בואי, אמילי, צאי משם,
אני צריך להגיד לך משהו..." אמילי זינקה במהירות מאחורי השיח,
נרגשת, אבל לא מפוחדת כקודם.
לפתע, מאחוריהם, נשמע קולו הקורא של מייקל, שכנראה נתקל בעוד
אנשים שהוא הכיר מהשכבות הגדולות והתעכב בשיחה איתם.
"אמילי, חיפשתי אותך!" קרא אליה בהתנשפות קלה שניכר לפיה כי
מיהר ורץ מפתח הטירה עד קצה גנה אחרי שהשתחרר מחבריו.
"למה?" שאלה אמילי בתמימות.
"ראיתי שבכית," ענה לה. "ורציתי לדעת למה ואם את בסדר..." מבטו
נחת על בק והבנה הפציעה בעיניו.
"אתה גרמת לה לבכות!" כעס על בק.
"אל תתערב בזה, מייקל," אמר בק. "אם זה הוא שמך, כמובן." אמילי
תפסה בידו וגרמה לו להפסיק את דבריו. מייקל נראה מרוגז, אך
שתק.
"רציתי להגיד לך שלא באמת שנאתי את מה שרצית להגיד לי במכתב
הזה..." פנה אליה בק. "אני סלחתי לך כבר מזמן ורציתי שנשלים
אבל לא ידעתי איך לבקש סליחה. אם את רוצה, אנחנו עדיין יכולים
לחזור להיות כמו פעם..."
בשנייה שסיים את דבריו אמילי התנפלה עליו והפתיעה אותו בחיבוק
חזק וגדול. בשבילי דמעות העצב שנותרו קפואים על פניה זרמו כעת
דמעות של שמחה.
"רק אל תשלחי לי עוד מכתבים כאלו, בסדר?" ביקש מתוך זרועותיה
במבוכה. "אני לא אוהב לראות שרע ליקרים לי, וכשזה כתוב זה הופך
להיות הרבה יותר ממשי..." מייקל עדיין לא אמר מילה.
שלושתם חזרו אל הנשף שנמשך עד אמצע הלילה. בסופו, בגלל שהשעה
הייתה מאוחרת מאוד, ג'אנט החזירה את כול תלמידיה לעיר בעזרת
לחש המערבולת שהביא אותם כול שבועיים לכנסים ועוד באותו הלילה
כול אחד מהם ישן בביתו, במיטתו שלו.