בדמי ימיה נקטפה מחיקי עגובתי.
איה היא מרעימה פסיעותיה כעת? איה?
רבבות ארוכות של ציות ממני, רבבות רבות ובלתי מתכלות.
מעקש נוסף במשעולי מופיע וניצב בו שלט וכתביו דהויים.
עצותי אובדות ומיתמרות למרום כנחשול שקם לכלותי.
ענן פלצות אדום מתהווה ברקיע ושולח רשפי דמעותיו ארצה.
הארץ צחיחה ונקיקיה מלאי אש ושלהבת ואני לתוכם קומל.

ויהי בשנה ההיא, ויקום ממשכבו התנין ואיש חיילו, רהב, בצידו.
ויתורו את הארץ ויזרעו את זרעי ההרס ויהפכו מעיינותיה
לישימון.
שרפים, שרפים סרחו וממרום אל שאול תהומות נפלו.
גבירת ההכרח נועצת מבטיה בעלמה צעירה, חומדת את נעוריה.
גבירת ההכרח רוחצת גופה בדם העלמה ועורה מבריק ורענן.
ויהי תוהו ויהי רעש ויכה הברק השלוח באילנים שבבוסתני נפשי.

הם ניצבים, דוממים. חיילים חיילים, ופרשי המלך אל הקרב
יוצאים.
ורציו וצריחיו מוכנים על נשמת אפם לוותר בעבור נשמתו.
רק מלכתו יחידתו לא עומדת בצידו, היא רבבות ארוכות של ציות
ממנו.
בדמי ימיה נקטפה מחיקו והוא יוצא אל מותו בגפו, בדד, ערירי.
וכיסופיו וערגותיו וגעגועיו..... איה היא מרעימה פסיעותיה כעת?
איה?