"זהו, זה נגמר" היא אומרת בפנים חתומות.
"מה נגמר?" הוא שואל.
"הכל נגמר"
הוא כבר רגיל לפטליות שלה ולא מתרגש. "הקפה שלך מתקרר" הוא
מצביע באצבע חבושה על כוס.
היא עושה פרצוף: "כבר לא בא לי קפה"
בטלוויזיה התמונות קופצות מ -MTV למהומות בשטחים לטלנובלה
התורנית לערוץ הקניות. שם היא נעצרת ומסתכלת עליו במין פרצוף
תמים. הוא מחכה לאיזשהו אות או מחווה אבל היא רק ממשיכה
להסתכל.
"שימי ערוץ שתיים" הוא אומר לה.
"לא רוצה" היא עושה עם הכתפיים.
"נו, יש חדשות, נראה מה קורה"
"אין חדשות"
"מה אין חדשות?"
"חדשות חדשות חדשות" היא מתעצבנת ומזדקפת ומטה את הגוף שלה
לעברו בהתרסה "כל היום חדשות. אין חדשות, אתה לא מבין? הכל
ישן"
רוני מוותר ונשען לאחור בהכנעה.  
בערוץ הקניות רואים בחורה בלונדינית ושואב אבק. היא עומדת
מעליו ומצביעה. היא מנסה להסביר לאנשים בבית כל מיני דברים.
היא מתכופפת ולוחצת כאילו בטעות על כפתור והבגדים שלה מתחילים
להישאב פנימה. יש לה פרצוף כזה, חצי מחורמן.
מעיין עוברת הלאה, הלאה, מדלגת בין הערוצים הצרפתיים לרוסיים
לגרמנים. ושוב מהתחלה.
"זה משעמם. הכל משעמם. משעמם משעמם משעמם" היא יורה פקודות עם
השלט כמו מכונת ירייה וצוחקת באמוק "משעמם משעמם"
"מעיין" הוא מבקש.
"היא מעיפה בו מבט קשוח מתחת לגבות מעובות ולבסוף נעתרת לו
ומפסיקה.
"טוב טוב טוב טוב" מניחה את הלחי על כף יד פרוסה ומציצה בו
בעין אחת, עדיין עם האצבע על השלט.
הטלוויזיה נתקעת שוב על ערוץ הקניות. הבלונדינית כבר ערומה
לגמרי מתעלסת עם השואב אבק. קול נשי מסתורי מדבר על זה שיש לו
"שני כוחות סוס".
"אולי משהו אחר?" רוני עייף, כמעט מתחנן.
אבל מעיין לא שומעת אותו, משהו נדלק אצלה. יש לה מנורה כזו מעל
הראש שרק מי שמכיר אותה מספיק זמן יכול לראות. היא מכבה את
הטלוויזיה ונשארת עם מבט ירוק ערפילי תלוי באוויר, מהורהרת.
היא קמה בעדינות כמו בובה על חוטים שמישהו מושך בקצות האצבעות,
ונמתחת ונעמדת ופונה אל רוני ביישנית עם הידיים מאחורי הגב,
פרצוף נוגה ולחיים ורודות נפוחות.
"אולי תקנה לי פוני?" היא שואלת ברכות ומציצה בו. היא מבליטה
את השפה התחתונה ומפלפלת בעיניים, מתנדנדת כמו ילדה מרגל לרגל
ותכף קופצת עליו בנשיקות. "בבקשה בבקשה" ותוך שניה כבר מתיישבת
לו על הברכיים בגבה אליו ואוחזת במושכות דמיוניות ויוצאת לדרך.

"דיו"
רוני תופס אותה במותניים והיא דוהרת בעיניים עצומות דרך הערבות
האינסופיות שבתוכה, המחשבות חולפות משני צדדיה במהירות עצומה
כאילו היו קקטוסים ירוקים.  השיער שלה (שעכשיו חציל וקודם
פלטינה ובמקור חום אדמה) מתנפנף ברוח של המאוורר.
"תיגידן תיגידן תיגידן תיגידן תן תן תן" היא צורחת את המנגינה
של בוננזה ומגלגלת לאסו שקוף באוויר.
"מעיין, השכנים"
"שימותו" אבל היא קמה מעליו ותופסת אותו בסנטר ונושכת לו
בצוואר. אחר כך שורטת את האוויר בתנועה של נמר עם הציפורניים
ומחייכת את החיוך האובדני שלה וניגשת לפסנתר ומתחילה להתאכזר
אליו, הידיים שלה עולות ויורדות כמו פטישים.
"רו- ני אולי תקנה לי פו- ני" היא שרה-צועקת ומזייפת בכוונה.
הוא בא ונעמד מאחוריה. היא הופכת את הראש לאחור ומסתכלת עליו
הפוך.
"זה אחלה התחלה לשיר. נכון? נכון? רו- ני אולי תקנה לי פו- ני.
תשיר איתי, בוא נעשה דואט"
כבר נמאס לה. היא חוזרת לספה ומתחילה לשחק עם הגפרורים.
ככה היא. אוהבת התחלות של דברים. ולהצית גפרורים. לוקחת קופסא
ומציתה את הגפרורים אחד אחרי השני. היא אומרת שהיא אוהבת את
הצליל שהם עושים כשהם נדלקים. היא אומרת שהיא את האש כבר יש
לה, עכשיו המטרה שלה בחיים זה לחפש חביות של אבק שריפה.
רוני מתיישב לצידה ומדליק שוב את הטלוויזיה. מערכת השמש. כדור
הארץ. ישראל. ערוץ שתיים. חדשות. דם אש ותימרות עשן. השטחים
בוערים. יאסר במדים התמידיים והשפתיים הרועדות מכריז מלחמה. כל
מיני אנשים בכל מיני מקומות בעולם מניחים את כל הקלפים על
השולחן. אלף שדים יוצאים מאלף בקבוקים ומתחילים לרקוד הורה.
ופתאום לאף אחד אין יותר מה להפסיד. פרשנים עם פרצופים
אפוקליפטיים מקיאים נבואות זעם ולבה רותחת. ואי שם בעיראק
מישהו משחיז טילים. הירח (בערוץ אחר) מתבונן על הכל בסקרנות.
שמונת כוכבי הלכת ממשיכים לנוע סביב השמש.
רוני שקוע בטלוויזיה ומעיין מניחה את הקופסא הריקה של הגפרורים
על השולחן. היא עוצמת עיניים ומותחת את השיער בשתי ידיים
לאחור.
"נגמר" היא אומרת.
"נגמרו הגפרורים?" הוא שואל עם העיניים בטלוויזיה..
ענן גדול הולך ומתקדר מעליה, העיניים שלה עצובות עצובות.
"אתה לא מבין רוני?" היא נוגעת לו ביד, הוא פונה אליה "זה
נגמר. הכל נגמר"  
הוא באמת לא מבין ולא יודע מה להגיד. אז הוא שותק. לפעמים הוא
מרגיש כל כך חסר אונים מול הילדה הזאת. הוא מסתכל עליה. הוא
רואה אותה בתוך הבועה השקופה הדקה שחוצצת בינה לבין העולם. זה
כואב לו.
"מעיין, מה קורה?"
"עזוב, שכח מזה"
הפנים שלה חיוורות חרסינה. היא מושיטה יד ונוטלת את העיתון של
הספורט ופורסת אותו לפניה. היא שולפת סיגריה אחרונה מהקופסא
ומפוררת אותה על תמונת צבע של יוסי בניון מניף ידיים. היא
מוסיפה כמה עלים ירוקים מתוך קערית מערבבת וקוצצת הכל דק דק עם
מספריים. היא לוקחת את הבאנג, מסדרת לה ראש במבחנה מגישה אותו
לפה ומדליקה ושואפת חזק. קולות של מים מבעבעים, עשן מחליק
לריאות סמיך וחם, היא שואפת. הראש נופל. מעיין מחזיקה את העשן
ולא נושמת. העיניים שלה עצומות, במצח שלה ניכרת שלווה מוזרה,
כמעט מאיימת. היא פותחת את הפה ומניחה לענן עצום לפרוח מתוכה
לאט, נינוח, הוא מתפזר מעליה במין כישוף.
"כמו שהנשמה עוזבת את הגוף" היא מלחשת.
היא מניחה את הבאנג חזרה על השולחן .
מעיין מרימה את הראש ומישירה אל רוני מבט עד שהוא טובע בעיניים
שלה, עד שאין לו אוויר. השעון מצלצל וחצי.
ופתאום "חשבת פעם איך זה שאנשים מתים?" היא שואלת והקול שלה
מהדהד כמו רעם שבוקע ממעמקי האדמה עמוק, מתגלגל, חוזר עם נימה
אחרת מכל אחד מהקירות  "חשבת פעם שכל בן אדם כשהוא נולד מקבל
מכסה מסוימת של פעימות וכל פעימה שעוברת מישהו מסמן איקס?
פובום פובום פובום" היא דופקת עם האגרוף על החזה "ומה עושים עם
כל הפעימות האלה? חשבת על זה פעם? פובום פובום פובום. קסם.
קסם. חשבת פעם על הקסם שבלב הפועם? איך זה שהוא פועם מלכתחילה?
איך זה שהוא מפסיק? חשבת פעם על האהבה כפועמת? חשבת פעם על
הקשר האמיתי שקיים בין הלב לאהבה?"
היא בוכה, העיניים הירוקות שלה מנצנצות.
"אני לא יודע מה את מנסה..." הוא מבקש אדמה מתחת לרגליים.
היא מדברת בשקט כמעט לוחשת.
"חשבת פעם מה היה קורה אם היית פוגש את עצמך ברחוב? הולכים
לאיזה בית קפה, יושבים... יש לבן אדם מה להגיד לעצמו? חשבת פעם
על המקום בו אי אפשר יותר להסתתר מאחורי מילים? ומה זה אומר על
כל הדברים שאנחנו אומרים אחד לשני? כל הריקות הזו שאנחנו
עוטפים במילים, כל הריקות הזו..."
רוני לא יודע אם זו רעידת אדמה שמתרגשת ובאה או שזה רק הגוף
שלו שמתנענע במין רטט לא רצוני. הוא מרגיש את המועקה מתחילה
להבנות לו בחזה ואיך הפה שלו יבש והנשימות הופכות כבדות מאד.
"אני אוהב אותך" הוא אומר לה ומלטף לה את הברך ולא מרגיש אותה
דרך הבועה.
"מה זה אומר, אני רוצה שתגיד לי  מה זה אומר"
"אני לא יודע מה זה אומר" הוא אומר וממשיך ללטף "אני רק יודע
שזה ככה"
"רוני..." היא מתחילה להגיד משהו אבל זה נתקע לה בגרון. הדמעות
שוטפות אותה גדולות וצבעוניות ונוצצות כמו גשם בראשיתי, והיא
מניחה להן. האישונים שלה רחבים, מופרעים. החשמל זורם בחוטים
במין רחש מאיים.
פתאום הוא שומע את הלב שלו נשבר. זה עושה 'קנאק' כזה פנימי,
שמי שזה קרה לו בטח מכיר. הוא מתחיל לבכות. זה מדהים אותו.
בערוץ שתיים עוברים לפרסומות ורוני בוכה ומעיין בוכה.
בדיוק מפרסמים שם תרסיס נגד דמעות. ("מתיזים על העיניים וזה
עובר חת שתיים").
העולם מתמוטט בחזרה ליחידות הבסיסיות שלו. מולקולה פוגשת
במולקולה מחשבה מתנגשת במחשבה במין תנועה כאוטית נטולת כיוון.

רוני מניח אצבעות יד אחת על אצבעות יד שניה. חשמל. ריקושטים של
מחשבות ניתזים מדפנות הגולגולת. גלויות מהבהבות של זיכרון.
הוא נזכר ביום שהכלב שלו נדרס. החג השני של סוכות. אבא שלו חפר
בור בחצר. אחר כך זרק אותו בפנים. וכיסה. רוני בן שמונה עמד
בצד והסתכל ולא בכה. הוא חשב על איך שהפרווה תתלכלך וזה עשה לו
עצוב אבל הוא החזיק את עצמו ועמד בזה כמו גיבור.
הוא נזכר בגיטרה הראשונה שלו. חשמלית אדומה. אמרו לו שכדאי
להתחיל עם קלאסית אבל הוא התעקש ורצה רק חשמלית ורק אדומה, כזו
כמו שהייתה לאבא שלו. גיל חמש עשרה. רובים ושושנים. עגיל
באוזן. ניסיונות ראשונים. לפעמים בלילות כשהרגיש בודד ומיותר
היה מכניס אותה למיטה וביחד הם היו ישנים וחולמים חלומות
רוקנרול.
הוא נזכר באבא שלו לפני שהוא מת. הוא נזכר בו בבית חולים
איטלקי שוכב מצומק ולבן במיטה לבנה בחדר לבן, עם השיער שתוך
חודשיים הפך לבן לבן, מפוצץ במורפיום, מטושטש לגמרי, עם רגל
אחת פה ורגל אחר שם, והפנים הדהויים והעצמות הרכות, איך הוא
לקח את היד הרזה שלו עם הצינור הצהוב של האינפוזיה ואמר לו
"אני אוהב אותך". הוא לא היה בטוח שהוא מתכוון לזה אבל זו
הייתה ההזדמנות האחרונה. זאת גם הפעם היחידה שהוא זוכר שהוא
אמר לו את זה. הוא לא יודע אם הוא שמע.
הוא חושב על האהבה כפועמת. הוא מחפש את הרגע המכריע שבו גילה
שהוא אוהב את מעיין. הוא לא מוצא רגע כזה. הוא מעביר אחת אחרי
השניה את התמונות שלו עם אתה. הוא לא מוצא.  נדמה לו שהוא אהב
אותה תמיד למרות שהוא יודע שזה לא ככה.
איך זה שברגע אחד ישנה האהבה וברגע הבא היא מתפוגגת? הוא פוחד.
הוא פוחד שהיא עוזבת אותו.
הוא חושב על תנועת הכוכבים, על איך שגרמי השמיים מושכים אחד את
השני. על אהבתם של כוכבי הלכת לשמש. על תשוקתו של האדם לאדמה.
על משיכתה של האדמה את האדם. על האדם הנקרע בין אהבתו את השמש
למשיכתה של האדמה.
הוא חושב על תיאוריית היקום הפועם. הוא חושב אם כמו שהיקום
יקרוס לבסוף אל תוך עצמו כך נידון האדם לקרוס שוב ושוב אל
בדידותו.
האם האהבה אמיתית?
הוא מעז ומסתכל בה. היא כבר לא בוכה אך היא נמצאת בתוך דמעה.
הוא נדהם מאיך שהאור מתנפץ עליה וניתז לכל עבר בגווני הקשת.
הוא יכול לראות איך המחשבות מקיפות אותה, חסרות משקל כמו ריח
מסתורי ואחר כך מתחילות להסתחרר סביבה, בעדינות של סופה שקטה.
אלה רגעים של חסד. הוא כבר מכיר אותה במצבים האלה. היא מתחדשת
ומתמרקת, היא משילה את עורה. היא משנה צורה עכשיו ואלוהים יודע
מה היא תהיה בעוד רגע. זה מפחיד אותו, אבל זה מה שהוא אוהב בה.
הנה היא לוקחת את הנשימה העמוקה והעולם נשאב לתוכה והיא לא
מוציאה אותו החוצה אלא פשוט מכילה אותו וגודלת ומתרחבת ויוצאת
מגדרה עד שהיא ממלאת החדר כולו, העיניים שלה נעצמות ונפקחות
לסירוגין, והיא יפה וזוהרת וקדושה והשקט זורח סביבה כמו ירח של
חג האהבה.
פתאום היא מתקרבת אליו ואוספת אותו אליה. הם מתחבקים, והיא
בוערת בין הידיים שלו כמו להבה. הוא מתרגש וכמעט מתחיל שוב
לבכות.
היא מניחה את שתי כפות הידיים שלה על שתי הלחיים שלו. היא
מנשקת אותו פיסה אחר פיסה ומרככת אותו וממלאת אותו באור וזורמת
בתוכו כמו נהר סוער וחם.
"רוני רוני" היא אומרת מופתעת כאילו היא מגלה אותו פתאום
"אנחנו ביחד"  
"רוני, אתה טוב אלי" היא מנשקת לו פעמיים בקצה האף "תודה.
תודה. אף אחד אף פעם לא היה טוב אלי ככה"
"אני יודעת שזה קשה. אני יודעת שאני לפעמים בלתי נסבלת. אני
מצטערת. אתה פלא. אתה שיר. אני אוהבת אותך"
הם יושבים מחובקים קרוב קרוב. הם נמעכים. הם לא יכולים לעזוב
אחד את השני. הם מנצלים את זה שכל השעונים בעולם הפסיקו
לתקתק.
"אתה הילד שלי" היא אומרת "ואני הילדה שלך"
היא לוקחת את היד שלו מתחת לחולצה שלה ומניחה אותה על ליבה.
"תקשיב עכשיו למה שאני אומרת לך. תקשיב לי. לא משנה מה אני
אגיד או אעשה אי פעם, עכשיו זאת האמת. אנחנו נועדנו אחד לשני.
אנחנו עשויים מאותו החומר. זאת האמת. תזכור את זה, בבקשה"
"אני זוכר" הוא אומר ומרגיש את הלב שלה "ואני יודע"
"אני רוצה להראות לך משהו" היא ניגשת למזנון ונמתחת ופותחת את
הדלת העליונה ומושכת שקית נייר חומה תפוחה. היא מפשפשת ומעיינת
ולבסוף שולפת מתוכה דף נייר צהוב מקומט ומיישרת אותו ומושיטה
לרוני.
"זה שיר שכתבתי, לפני כמה ימים. אני רוצה לתת לך את זה. אתה לא
חייב לקרוא את זה עכשיו, אבל אני רוצה שזה יהיה אצלך"
"אני אקרא עכשיו" הוא אומר "אני רוצה"
היא מוסרת לו את הדף ושבה וצונחת לצדו, מניחה עליו את הראש,
הוא שומע את הנשימות שלה.
"תזכור את מה שאמרתי" היא לוחשת "אני לא יודעת כמה זמן אני
אשאר ככה"
הוא קורא:

ילד מטפס על הר. הוא צועד בודד צועד בודד
וכל השמש עליו נתלית על גבו והוא צועד בודד
                                    צועד בודד בודד
כאילו לא היו אף פעם שמיים
ולא היה אף פעם ים
        ולא המים
            או טפטוף הגלים.
הר  בלבו של ילד. רק הר.
ילד נושא תפילה אל ההר
   "אני מטפס על גבך
     על גבי מטפסת השמש
       הרשה נא הר ותן מלבך
         שאגיע אל פסגתך הרוקדת
           שאגיע אל פסגתך
             ואז ארשה אני לשמש
              לטפס אל פסגתי המרקדת
                על פסגתו שלך ההר"
ונותן כבוד להר הילד.
נותן כבוד להר.
ומטפס הילד על ההר
מטפס על הר ועליו השמש
נושא תפילה להר.
"אנא הר, אנא, אנא הר"
מתיישב אז הילד
בשיפוע לח בין אבנים
מתיישב וחושב הילד
על סודות, על קסמים
ועל השמש שהתיישבה על ידו.
קול קורא מלבו
"אני ההר, הילד,
אני ההר שעליו תטפס
אני ההר שעליו טיפסת
אני ההר הנושא אותך
כפי שנושא אתה את השמש
נותן לך נשיקה.
אני בוכה בשבילך
אני בוכה אתך
אני נותן לך לבכות
אני אוהב אותך
אני סולח לך
אני נותן לך לראות
הנה זה הפרח שאליו תשוב
והנה הנמלה והנה השטיח
     והנה הפירות והנה המטבע
והנה צילם של אלה שהיו פה לפניך
והנה צלך שלך בין המראות
אני נותן לך, אני ההר כעת
 נותן לך לראות.
ואלו הדמעות שאני נותן לך
כדי שתוכל לבכות.
והגשם יורד מעלי
והגשם יורד מעליך
והגשם יורד מעל השמש
המטפסת על גבך.
והיא אינה כבה השמש
 היא אינה בוכה.
אני לך ההר
אני לך מכשול
אני לך שדה פתוח
 שבו תוכל ליפול"
והילד דומע. דומע ההר.
ילד יושב על הר
ילד מביט בתמונות
ילד מביט במראות
שנותן לו לראות ההר.
מבין ברכיו יוצא ראשו
ובא אל העולם הפתוח
לפתע שומע הילד הרוח
והרוח חולפת מעל ההר.
"כיצד את הרוח", שואל אז הילד
"כיצד חולפת את מעל ההר"
והרוח שורקת רוקדת צוחקת
"אני אינני בלבו של ההר"
"כיצד את צוחקת", שואל אז הילד
"כשאינך נמצאת בלבו של ההר"
ואז הרוח משתתקת
                  וחולפת משם.
מביט הילד בפרחים שסביבו
מביט ללבו ומבין,
      אני בלבו של ההר.
אל פסגתו צועד הילד
והשמש על גבו צועדת
אל פסגתו של זה הילד
הצועד על ההר.



רוני המום ונרגש ונטול מילים. הראש שלה עדיין מונח על ברכיו,
היא נרדמה. הוא לוחש את השם שלה וזה עושה לו מתוק בשפתיים. הוא
מלטף בעדינות את שיערה, את המצח והכתפיים. הוא נוטל את ידה
ונושק לה לקצות האצבעות אחת אחת. היא מתעוררת לאט, פוקחת
עיניים חדשות ומזדקפת ומתבוננת ברוני כאילו היא לא זוכרת היכן
היא נמצאת. הם נותנים ידיים ומסתכלים אחד בשני ושותקים. רוני
שומע את השעון מתקתק. בטלוויזיה מסוקים מפציצים את רמאללה.
מעיין מפהקת ומתמתחת ואוספת את השיער בגומיה.
"הולכים היום לרקוד" היא אומרת.
"טוב"
"אז אני צריכה להתארגן"
"בסדר" הוא מחייך.
היא קמה ונותנת לו נשיקה על הלחי והולכת לחדר לבחור בגדים.
לוקח לה שעתיים לצאת מהמקלחת. עוד שעה להתאפר.
"איך אני?" היא נעמדת מולו בפוזה של נסיכה, עם הידיים על
המותניים.
"הכי בעולם" הוא עונה באמת.
היא לא מרוצה. היא חוזרת אל מול המראה לתקן את האיפור.

לקראת חצות הם יוצאים. רוני מתעייף אחרי רבע שעה אבל מעיין
רוקדת ורוקדת ולא מפסיקה, מחליקה בין הזרקורים והעשן כמו חתולת
רחבות, השדיים הקטנים מתנענעים בתוך שמלת הכסף הקצרצרה שלה
ומכל הריר שניגר מסביב אפשר לפתוח ים קטן. הוא נשען עם יד אחת
על הדלפק של הבאר וכוס בירה מפלסטיק ביד השנייה. הוא משקיף
עליה. כמו כולם. אי אפשר להסיר ממנה את העיניים. הרחבה עמוסה
באנשים אבל לא קשה לזהות אותה. הוא רואה איך השמלה שלה נמשכת
למעלה וזה מפחיד אותו. הוא יודע מה אין לה מתחת. היא לא מוכנה
ללבוש בגדים תחתונים כשהיא הולכת לרקוד. היא אומרת שזה מחזיק
אותה עצורה והיא רוצה להיות משוחררת, חופשייה. היא מחרמנת
כשהיא רוקדת, היא מופקרת, היא אלוהית. הוא מבחין בגברים סביבה
שמנסים להתחכך בה. הוא יודע שהיא נהנית מזה.
כשהיא נוטשת סוף סוף את הרחבה וניגשת אליו ונמרחת עליו בנשיקות
ואומרת לו "בוא" אנחת רווחה חרישית נפלטת אצלו ממעמקי החזה. הם
עוזבים את המועדון חבוקים, כשמאחוריהם מתחוללת מהומה שקטה.
נוסעים, בדרך הביתה. הוא נוהג והיא יושבת לידו ועושה בלונים
ענקיים ממסטיק ושרה "אואזיס" וצורחת על אנשים שהיא רואה דרך
החלון. מצחיק אותה איך שהם נבהלים.
"ראית? ראית?" היא צוחקת וקופצת על המושב.
"ראיתי" הוא אומר.
הוא שיכור אבל נוסע מהר. הוא רוצה כבר להגיע הביתה.
עולים על  כביש איילון. מגדל עזריאלי מזדקר מימין כמו איבר מין
ענקי.
מעיין מזדקפת ומסיטה אליה את המראה ומורחת מחדש את הליפסטיק.
"מעיין, אני צריך את המראה הזאת"
"בשביל מה?"
"מה בשביל מה? אני לא רואה כלום מאחורה" הוא כמעט מתעצבן
"לכבוד מה את מתגנדרת עכשיו?"  
"לכבודך" היא סוגרת את הליפסטיק ושמה בתיק.
"קיס מי, הוני" היא אומרת ומעפעפת בעיניים.
הוא חושב שהיא מתבדחת. הוא עייף מאד. העיניים שלו צורבות.
"תנשק אותי" היא מלטפת לו את הראש "רוני, תנשק אותי"
הוא נותן לה נשיקה חטופה על השפתיים.
"לא, לא ככה. תנשק אותי באמת" היא מתקרבת ולוחשת לו באוזן, הוא
מרגיש את הלשון שלה וזה עושה לו עור ברווז  "אני רוצה את
השפתיים שלך, רוני"
היא מושכת לו בשרוול "רוני רוני רוני רוני"
"מעיין, אני נוהג"
היא ממצמצת לעברו בשפתיים אדומות "אני רוצה למרוח אותך
בליפסטיק".  
"מעיין אנחנו נעשה תאונה"
"תסמוך עלי" היא אומרת לו בקול שהוא לפתע שקט וסמכותי "אתה לא
סומך עלי רוני?"
הוא סומך עליה. הוא אומר על החיים ועל המוות ומחזיק את ההגה
חזק בשתי הידיים. הוא מפנה אליה את הראש ועוצם עיניים. הם
מתנשקים.

כשהם מגיעים הביתה היא נופלת שדודה על הספה בסלון. רוני הולך
ושוטף את הפנים ושותה כוס מים ומנסה להגיד משהו לעצמו ולא
מצליח. אחר כך הוא ניגש ומרים בעדינות את הגוף הרפוי  מעל הספה
ולוקח אותה על הידיים למיטה ומפשיט אותה ומכסה אותה עד הצוואר
ונשכב לצידה. השיער שלה מתפזר על הכרית רך ומימי, הוא מחליק
אותו בין האצבעות. הריח שלה, הוא חושב, אין עוד ריח כזה בעולם.
הוא מביט במלאכית שלו ישנה. היא יפה כמו משהו שאין לו מטאפורה
בשבילו והוא רוצה שתהיה לו מטאפורה כי הוא לא יודע מה יהיה מחר
והוא רוצה לזכור אותה ככה.
היא נושמת. הוא נושם. הוא יכול לשמוע איך הלבבות של שניהם
פועמים.
ממש לפני שהוא נרדם עוברת לו מחשבה בראש שמישהו עכשיו מסמן
איקס. הוא רוצה להאמין שזה לא נכון אבל יש לו הפחד הבלתי נשלט
הזה שהימים שלהם אוזלים.