ביקרתי היום את הבת שלי ואת החבר שלה בדירה החדשה שהם שוכרים.
דווקא דירה נחמדה, קטנה אמנם אבל נקיה ומטופחת, עם קירות
צבעוניים. בשינקין מעל איזה בית קפה.
"מה רע בחיפה? את רוצה לברוח מהאבא שלך, הא?" הקנטתי אותה
"ומה זה האנשים עם הכרבולות האלה בחוץ, אלה השכנים שלך?"
נו טוב, שיהיה תל אביב. היא כבר ילדה גדולה, ויש לה ראש על
הכתפיים, היא בטח יודעת מה היא עושה.
ואיזה בחורה מדהימה שהיא נהייתה. כמו פרח משגע שהרגע נפתח.
קלילה וחייכנית ומדהימה עם הפנים שלה הורודות המענגות, משאירה
אחריה שובל רך של אושר.
אני שמח בשבילה שהיא ככה. מעשנת בשרשרת אבל מה יש לי לדבר.
היא אומרת שהיא יכולה להפסיק בשניה ואני מאמין לה, כי יש לה
כוח מברזל לילדה שלי, אין רצון שלה שלא יתגשם. ואם אני מנסה
כבר עשרים שנה להפסיק זה בטח שלא אומר שום דבר עליה.
העיקר שטוב לה עם רוני הזה. שאלתי אותה פעם אם היא אוהבת אותו
והיא ענתה לי שכן, אבל בדרך שלה. בלי פרפרים וחלומות ורודים,
בלי התרסקויות. כשהם מתנשקים היא משאירה את העיניים פקוחות,
כשהם שוכבים היא תמיד למעלה. היא מעריכה אותו, את טוב הלב שלו,
את הישירות הבלתי מתפשרת, את התמימות, מוקסמת מהעצב השקט שיש
לו בעיניים. כרגע היא חושבת שהוא הכי טוב בשבילה למרות שהיא לא
פוסלת את האפשרות שיום אחד היא תחשוב אחרת.  
"ומה שלום אימא שלך?" שאלתי אותה כשישבנו בסלון עם הקפה
והעוגיות.
"בסדר גמור" היא ענתה עם חצי עוגיה בפה "גם היא עוברת לתל אביב
עוד כמה זמן. היא מצאה פה עבודה באיזה בית ספר"
אני מתגעגע אליה לאחרונה וחושב עליה הרבה. כמו שאומרים או שלא
אומרים, הרבה ביוב זרם בקישון מאז אותם הימים הרחוקים שלי ושל
שולי, סדרי עולם התהפכו: הקומוניזם פשט את הרגל, הפועל חיפה
לקחה אליפות, הנחיתו אדם על הירח. סתם, זה קרה קצת קודם אבל
מצחיק איך התחלתי להתגעגע אליה ככה פתאום.
"למה אתה נראה כזה עצוב, אבא?"
"אני לא עצוב"
"אז תחייך קצת"
חייכתי.
אחר כך התחילה איזו תוכנית משונה בערוץ שלוש, מעיין ורוני
התגלגלו מצחוק על הספה כמו שני ילדים, בעיקר כשהטיפוס הגבוה
הזה עם המאורת נחשים על הראש והפרצופים המגוחכים נכנס לתמונה
ונתקע בדלתות והתעוות כאילו פעם בעשר שניות הוא חוטף מכת
חשמל.
"איזה גדול קרמר, הא אבא?" היא שאלה אותי תוך שהיא צוחקת ואני
הנהנתי ואחרי שניה גירדתי בראש ושאלתי "מי זה קרמר? מקרמר נגד
קרמר?" היא שוב התגלגלה ותפסה את הבטן ותפסה לרוני את היד. איך
היא אוהבת לצחוק הילדה הזאת. מסתכל בעיניים שלה זורחות באור
ירוק, בתווי הפנים החדים ההחלטיים שמזכירים כל כך את אימא שלה,
תינוקת שלי יפיפייה, פתאום נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה
צוחקת.
מאד רציתי לספר לה על זה אבל ליד רוני זה ממש לא היה במקום,
אז...

זה היה בתחילת החורף. אותו בוקר רבתי נורא עם שולי על איזו
שטות ויצאתי לעבודה זועף ומר. הפייסטה הייתה במוסך והייתי צריך
לנסוע למשרד באוטובוס והאוטובוס הגיע מלא ולא עצר בתחנה
וכשהגעתי באיחור של רבע שעה הבוס שלי כבר רתח מזעם עם הפרצוף
המזעזע האדום השמן שלו הוא צרח משפטים כמו "מה זה צריך להיות"
ו"זה לא יכול להמשך ככה" יצא לו קיטור מסריח מהפה והוא הלך
ותפח והתנפח עד שנהיה בלון ענקי, כזה שכשאתה רואה אותו אתה
נתקף דחף בלתי נשלט לתקוע בו סיכה. זאת הייתה הפעם הראשונה
שאיחרתי בשנה שאני עובד שם, נשכתי את השפתיים והכרחתי את עצמי
לבלוע את כל המילים הדוקרות שהיו לי. היינו אז עם משכנתא ובלי
גרוש על הנשמה אני ושולי, הייתי צריך את העבודה הזאת.
זה הולך להיות יום רע, חשבתי, יום שמתחיל ככה חייב להיות רע.
משכתי בקושי עד הפסקת הצהריים. בהפסקה קפצתי להורים שלי שגרו
לא רחוק מהמשרד. שבוע אחרי זה חיכה לי אימון בבקעה וגנבו לי את
הקיטבג פעם אחרונה שהייתי במילואים, חשבתי לחפש אצלם את הקיטבג
הישן.
מצאתי אותו בבוידם קצת קרוע ומאובק, ניקיתי אותו, פתחתי את כל
התאים כדי שיתאוורר קצת. משחת גילוח צבאית עתיקה, סבוניה
שבורה, קופסא חומה של כדורים. הנחתי הכל על הרצפה. הריצ'רץ' של
התא הקטן היה תקוע. משום מה זה הציק לי. לבסוף בקושי רב הצלחתי
לפרום אותו. מצאתי שם נייר צהבהב מקופל. כשפרסתי אותו נגלו
לפני אותיות שחורות קטנות שמכתימות אותו, מכווצות אחת לצד
השניה, ניכר בהן שנכתבו ביד סדוקה מקור. התחלתי לקרוא.
הנה, יש לי את זה פה אני חושב, במגירה.
 
"אדם יושב עירום על מכסה האסלה השבור בחדר המקלחת ומכוון אקדח
לרקתו. מתג הכיבוי של היקום הנו הדק קטן שחור, אצבעו מלטפת
אותו בהוקרה, פקודה אחת אחרונה מהמוח, כיווץ קטן של שריר והוא
גומר עם זה.
שיגיונותיו הקטנים, חלומותיו הגדולים, חוויות ילדותו, אהבתו
היחידה, הליכתו המשונה, הספרים שהוא קרא, השגרה היומיומית
המדכדכת והפסגות הקטנות של האושר המתנשאות מעליה. מסכת חיים
שלמה מסתיימת בנקישה, צוללת אל תהומות נשיה ומתפוגגת ללא זכר.
לפני רגע היה וכעת איננו, קו הגבול הנו דק משערה.
יצור מוזר הוא המוות. מתארים אותו לבוש שחורים, לעיתים חמוש
בקלשון, אצל ברגמן הוא שחקן שחמט. אותה חיית חושך בלתי נראית
אשר ממתינה לכל אחד ואחד מאתנו בקצה. מדהים. כולם שמעו עליה,
הם יודעים שהיא שם, רעבה תמיד, דרוכה ומוכנה, אך עדיין ממשיכים
הלאה כאילו אין להם ולידיעה זו דבר. כאילו סומאו עיניהם
מלראות, עוותה מחשבתם מלחשוב, איזה חוק טבע שאינו בר התנגדות
מניע אותם קדימה, הלאה והלאה, בזחילה האיטית אל עבר הלוע
השחור. תטיילו בעולם, אחר כך תסיימו את התואר, תשיגו עבודה
טובה, תעשו הרבה כסף, תתחתנו, תביאו ילדים, תעשו עוד כסף, אך
הוא עדיין יחכה לכם שם, תמיד, בסבלנות אין קץ, ממשיך בנשימתו
השואבת, לבסוף יניח עליכם את זרועו האפלה. דבר אחד אני יכול
לומר בודאות גמורה לכל מי אשר יקרא מילים אלה בכל זמן מן
הזמנים, דבר אחד ואין בלתו: יום יבוא ותשמע נקישה, יום יבוא
ותמות. לעולם יתמצת משפט יחיד זה את הסיפור כולו ולמרות זאת,
כנראה אף פעם לא ישנה דבר לאיש.
כמעט לאיש.
"מעפר באת ואל עפר תשוב". אותו אדם על מכסה האסלה יודע, יותר
מזה, הוא גם מרגיש. עפר. המוות אינו רע, הוא בטוח בכך משום
שכבר היה מת. זה היה עשרים ומשהו שנים קודם לכן, לפני שנולד.
אלפי שנים היה מת. נצח. ואז הוא נולד, הבזק של יש בתוך האין,
אז החלו החיים. המוות אינו רע. החיים רעים. אבל אפילו לא היו
רעים, אפילו היו נהדרים וקסומים ומקושטים באלף סרטים צבעוניים,
מה יכולה לשנות לחיצה על ההדק עכשיו? היא משנה הכל כמובן, כל
עוד לא לחצת על ההדק, אך מאית שניה אחרי הלחיצה... מה היא
משנה?   מה היא משנה?    
הפשטות שבעניין מחרידה. על החיים ניתן לומר שהם עתידים למות,
המתים- עליהם כבר אי אפשר להגיד דבר.
הוא מגרד בסנטרו בעזרת הקנה המחודד וחושב. כמו מעלה באוב אשר
מעיר מתים מתנומתם, הוא מנסה להעלות בדעתו את דמותו של המוות.

דמיינו לעצמכם שאינכם קיימים.
ישנו עולם, בבקרים זורחת עליו השמש, בערבים היא מאדימה את פני
הים. ישנם הרים וגאיות ערוצי נחל ומדבריות, ישנן ציפורים
מצייצות, וצפרדעים מקרקרות, עצים מלבלבים ופרחים. ישנן ערים
ובהן גרים אנשים והם שמחים ועצובים ואוהבים, שם גם ישנה
הבחורה, היא מתרגשת עכשיו לקראת מישהו אחר, או שכבר אינה
מתרגשת כלל. זה לא משנה. ישנם חיים אך אתם אינם נוטלים בהם
חלק.
הנה, כך בדיוק דמיין לעצמו אותו אדם. כך בדיוק. אך משהו הציק
לו, כמו קוץ שתקוע בין תמונות הדמיון המהבהבות, דוקר במוחו ולא
נותן לו מנוח.
משהו פה לא בסדר... משהו פה לא בסדר...
לבסוף הבין. איזו שטות... הוא דמיין איך ייראה העולם שלו
בלעדיו, אך גם בעולם בו אינו אמור להיות עדיין עיניו הן
שמביאות לו את התמונות, אוזניו את הרחשים... גם בעולם שדמיין
כרגע הוא קיים.  
אינך יכול לדמיין שאינך. פרט לזאת תוכל לדמיין כל דבר שתחפוץ,
אך דמיון זה הנו בלתי אפשרי בעליל. האני אשר חווה את העולם,
אשר הוא העולם כולו, אינו יכול לתפוס את העדר קיומו, התודעה
יכולה לדעת וזאת בלבד. האין אינו נושא לידיעה ועל כן לא יכולה
להיות לו כל דריסת רגל בעולם, המוות יהיה תמיד זר למחשבה, והרי
המחשבה היא המהות האחרונה של הקיום האנושי. אם כך... אולי...
האמנם זוהי מהותו האמיתית של הנצח? האם בכך טמון סוד האלמוות?

בוודאי שלא. אני שוב מבלבל את המוח, משום מה זה קורה לי תמיד.
מן נטייה בלתי נשלטת להקים תלי מילים, לערום אותן זו על גבי
זו, שוב אני אותו הילד שבונה מגדל של קוביות ולבסוף ממוטט אותו
בנשיפה, כנראה שאני אותו הילד תמיד.
למה בכלל כתבתי את גיבוב השטויות הזה? אני לא יודע לכתוב וגרוע
מכך אין לי בכלל מה להגיד.
בעצם יש דבר אחד: אם בעוד שנה הכל יהיה אותו דבר, אז זהו,
סוגרים את הבסטה"                                            
                                         
                                                           
                     
קיפלתי את הנייר המקומט המצהיב. הרגשתי איך כל הגוף שלי רועד
והבטן מתהפכת, איך נוצר לו הגוש הענקי שעוד שניה יסתום לי את
הגרון.
בן אדם מסדר את הקיטבג שלו למילואים, פותח איזה ריצ'רץ' תקוע
ופתאום הוא מוצא את משאלת המוות שלו מלפני שנים כתובה סדורה
ומנומקת, כמו איזה שד איום שהיה כלוא שם כל הזמן הזה והמתין
להזדמנות שלו לפרוץ החוצה, תהום ענקית שנפערה לי בין רגע מתחת
לרגליים והחלה שואבת אותי לתוכה.
זכרתי מתי כתבתי את זה. זכרתי בבהירות נוראה, הצל השחור הגדול
של אותם ימים הפך אותי קודר וקר.
אלה היו המילואים הראשונים שלי, אבטחת מתקנים בחברון. הייתי אז
סטודנט מיואש לפילוסופיה מכורבל בדובון במגדל שמירה קפוא, חמש
לפנות בוקר, אור ראשון נספג בערפל הכבד, המואזינים החלו מנסרים
את השקט בסלסולים מהצד השני של הואדי ואני הרהרתי בפרמנידס
ובדקארט ובעיקר בחיי העקרים.
וכתבתי "אדם יושב ערום על מכסה האסלה ומכוון אקדח לרקתו"
והתכוונתי לכך ברצינות. זה הכה בי עכשיו כמו אגרוף בפנים.
שמתי את הדף המקופל בכיס החולצה.
אחר כך ניגשתי למטבח הכנתי לי כוס קפה שחור חזק, חזרתי לסלון
והצתתי סיגריה. ועוד אחת. גם אחרי שלוש סיגריות בשרשרת הלב שלי
עדיין הלם כמו פטיש.
אימא שלי יצאה מהמקלחת, המים טפטפו אחריה על הרצפה.
"יובל, למה אתה מעשן כל כך הרבה?"
לא עניתי לה.
"אתה מסריח לנו את כל הבית עם הסיגריות האלה שלך. אתה יודע
שאבא שלך לא סובל שאתה מעשן בסלון"
"באתי רק לקחת את הקיטבג, אני כבר הולך" דפקתי את המאפרה
בעצבים על השולחן וקמתי.
"רק חסר לך שתעשן ככה ליד הילדה"
טרקתי את הדלת ויצאתי.
בחוץ היה חורף רע, אפל. התחלתי לצעוד בכיוון המשרד, הפסקת
הצהריים עמדה להסתיים תוך שתי דקות. היה לי קר וכפות הידיים
שלי הכחילו, קיללתי את עצמי איך שכחתי את המעיל אצל ההורים.
חשבתי על הבוס שלי המנוול והפקידה המטומטמת שהוא מזיין פעמיים
בשבוע, איך שהם ממתינים לי במשרד היא עם החיוך שלה הדוחה עם
השיניים העקומות והוא בתנוחה הרגילה שלו עם הידיים על הכרס.
הרגשתי תחושה איומה בקרקעית הבטן וכאב עצום ברקות, כאב חד,
החלטי, כאב שלא עומד ללכת לשום מקום. רציתי לדפוק את הראש
באיזה קיר עד שיתפצח. רציתי להקיא. עצרתי. לא. אני לא חוזר לשם
עכשיו. טיפת גשם נשרה לי על האף. אני כבר אטלפן ואמציא איזה
סיפור אידיוטי. או שכבר אתפטר וזהו, גם ככה נשבר לי כבר
מהעבודה המחורבנת הזו.
רציתי רק להגיע הביתה לשקוע עמוק מתחת לשמיכה ולא לצאת משם
בחיים.
פניתי ללכת לתחנת האוטובוס אבל אז נזכרתי שהארנק שלי בכיס של
המעיל והמעיל אצל ההורים שלי ואין לי כסף ואין לי כלום. קיללתי
עוד פעם והתחלתי ללכת ברגל, הטפטוף הפך בשניות למטח גדול, מים
קרים ודוקרים כמו שברי זכוכית, החשתי את צעדי ולבסוף התחלתי
לרוץ, הרחובות התרוקנו ורק אני רץ על המדרכות המוצפות כמו כלב
משוגע משפריץ לכל הכיוונים סילונים של מים והשיער נכנס לי
בעיניים והרוח שורפת את הפנים, רץ ורץ ורץ בלי לראות כלום, בלי
לשמוע ופתאום הדמעות, והגרביים שלי כבר ספוגות ואני כולי גוש
גדול רטוב וקר מתגולל בסמטאות, תינוק בן שלושים, בוכה.  
מים שוטפים מים אחרים, מתערבבים, נמהלים אלה באלה, יאוש גדול
גושי מרוכז מתמוסס לו ונשטף אל המדרכה, מאפיר עוד קצת את
הרחובות האפורים, מתחלק בלי התנגדות אל חריצי הביוב בשולי
הכביש, משם אל הים. שיסבלו קצת הדגים.
כשהגעתי מול הדלת מתנשם ומתנשף כמו קטר עייף, הרגשתי קצת יותר
טוב. הכאב ברקות התפוגג, הבחילה שכחה. עמדתי שם כמה רגעים
ניגבתי את הפנים ואחר כך עצמתי עיניים, נרגעתי, נתתי למים
לנשור מעלי ולקחת אתם את שאריות הרוח הרעה הזו שנכנסה בי. הם
נטפו לאט, שלולית קטנה ושחורה נקוותה לי מתחת לרגליים. נשמתי
עמוק, האוויר היה נקי והתחלק בקלות לריאות. הרגשתי איך כוחותיי
שבים אלי, השרירים מתחזקים והלב מסדיר את פעימותיו.
הדלת לא הייתה נעולה, נכנסתי. גל חום מלטף קידם את פני.
"יובל, זה אתה?" שולי קראה מחדר השינה.
"כן, אני"
"מה אתה עושה בבית בכזאת שעה?" הנימה שלה הייתה רכה ומפויסת,
זה שימח אותי.
"סתם, לא הרגשתי כל כך טוב אז חזרתי, לא משהו רציני"
"אבל אתה בסדר? מה יש לך?" היא נשמעה מודאגת.
"שום דבר, חמודה, שום דבר. סתם כאב ראש. מה שלום מעיין?"
"מתוקה. בוא תגיד שלום"
"תכף, אני רטוב כולי, אני חייב להתחמם קצת להחליף בגדים. את לא
יודעת איזה מבול הולך בחוץ"
הפשרתי את הידיים מול התנור, נהנה מהתחושה של הדם שב וזורם
בעורקים ומחמם לי את קצות האצבעות שכבר כמעט ונשרו. הסרתי את
הבגדים הרטובים ולבשתי בגדים יבשים ריחניים מערימת הכביסה
המקופלת על הסלון.
אחרי זה קמתי והלכתי לחדר השינה. הדלת הייתה פתוחה למחצה. לא
נכנסתי, התקדמתי בצעדים חרישיים עד הפתח והצצתי פנימה. שולי
ישבה שם על המיטה אל מול התנור הגדול, מנענעת בעדינות את הגוזל
הקטן הקירח, את הבת שלנו היפיפייה. לוחצת אותה קלות אל חזה
ומרפה ומדברת אליה ברצינות כמו לגדולה, ושרה לה ומדגדגת אותה
בבטן. איך שהן חמודות ביחד חשבתי, ופתאום הפה הזעיר הזה בלי
השיניים נפער והשפתיים התינוקיות נמתחות והלחיים מתנפחות והיא
צוחקת הקטנטונת הזו, צוחקת, בפעם הראשונה.
"יובל יובל" שולי קראה לי ואני מאחורי הדלת מלמלתי "אני כאן"
כמעט בלי קול.
"תראה, מעיין צוחקת"
"כן, אני רואה אותה. הקטנטונת שלי צוחקת" הייתי נרגש עד דמעות
ונכנסתי לחדר רכנתי אליהן חיבקתי אותן את שתיהן, שתי הנשים שלי
האהובות, חיבוק גדול גדול, מעיין שלחה אלי יד פיצפונת וניסתה
לתלוש לי את האף. פתאום הרגשתי איך הדף בכיס של החולצה חורך לי
את העור. היה לי וואו כזה גדול עם צמרמורת. חשבתי איך הגורל
השאיר לי את התזכורת הזו מהעבר כמו איזו סימניה בזמן, להזכיר
לי דווקא עכשיו את הימים הרעים, דווקא עכשיו להגיד לי תראה כמה
טוב שיש לך, איך שאתה מאושר, תעריך את זה, אל תיתן לימים האלה
לעבור ככה סתם. אל תיתן לעבודה לעצבן אותך ולאפרוריות של החורף
לדכא אותך, זה הכל שטויות, תסתכל עליהן, תיקח את הרגע הזה
ותשים בכספת ותזכור תמיד תמיד את האוצר הגדול הזה, כי הוא
שלך.
החזקתי לשולי את היד, היא נישקה אותה בבטן ואחר כך אותי והפנים
שלה שרו והיא לא הפסיקה להגיד "תראה אבא, מעיין צוחקת"        
     

החזקנו ככה מעמד עוד שנתיים אחרי זה אני ושולי, עם כל המריבות
שהיינו ממציאים והדברים המתנפצים, עם הקנאה. בהתחלה זה החזיק
את האהבה שלנו טרייה ושבירה ובוערת, אבל ככל שעבר הזמן הפכנו
יותר ויותר רעים האחד לשני, עד שנשארו בינינו רק האכזריות
והכאב ומין שנאה לבנה, יוקדת ושקטה, כזו שמחריבה הכל עד היסוד,
בלי לקחת שבויים, בלי רחמים והתפלפלויות, בלי מילים או משאים
ומתנים. איבה קרושה ומרושעת, סכינים ולבבות ותו לא. אולי זה
טבעה של אהבה כזו כמו שהייתה לנו, כשהיא חשופה ובוטה מידי,
כשהיא לא הולכת בתלם כדרכן של אהבות, לא דועכת לאיטה, לא
מתעדנת והופכת למשהו הגיוני וארצי יותר, בסוף היא מחמיצה
ומתקלקלת והופכת למשהו מגעיל ומסריח.
לפחות ככה זה היה איתי ועם שולי, לפחות ככה אני חושב היום.
עצוב שאני עדיין חושב על זה היום. זה לא שלא חייתי מאז, היו לי
בחורות, היו אהבות אחרות אבל הנה עכשיו כשאני גלמוד ושמן ועוד
מעט בן חמישים זה מה שאני חושב, גר לבד בדירה הגדולה השקטה
שלי, ריק כמוה, מדבר עם הקירות הלבנים או כותב.
הימים הטובים נגמרו יובל, אתה לא נהיה צעיר יותר. כשהבן אדם בן
חמישים הוא מתחיל להסתכל אחורה ומה שאני רואה לא עושה לי טוב.
מין זנב אפור וארוך שאני סוחב איתי לכל מקום, החיים שלי,
מסתרכים אחרי כמו גויה מתה, ומה שנותר  לי זה רק לסתום את האף
כדי לא להריח.
שולי, היום הייתי עושה הכל אחרת, הייתי פחות צודק לא מתנהג כמו
חמור. אלוהים, איזה חמור שהייתי.
טוב, די כבר עם זה.
הכי חשוב שמעיין בסדר, שיש לה אהבה, שהיא מאושרת. יש לה ראש על
הכתפיים לילדה הזאת ורגליים שתפוסות חזק על הקרקע, היא לא
תיפול בכל הפחים הקטנים ששמים לנו החיים בדרך. היא חכמה ממני,
חכמה בהרבה. חכמה כמו שאימא שלה הייתה. איפה שבן אדם אחר מסוגל
לחשב מהלך אחד או שניים קדימה היא מחשבת עשרה, כן, אני זוכר,
בגיל שתיים עשרה כבר ניצחה אותי בשח. החיים ממתינים לה והיא
תכבוש אותם בסערה, בזה אין לי ספק בכלל.
היום כשנפרדתי ממנה, ליד הדלת של הדירה שלה, כשחיבקתי אותה חזק
חזק ועטפתי את הגוף שלה הצנום הילדותי, אמרתי לעצמי: "הילדה
הזאת זה כל מה שיש לך בעולם" וכל הדרך באוטו בחזרה לחיפה הלב
שלי ילל, מה אני אעשה עכשיו כשהיא כל כך רחוקה, מה אני אעשה עם
עצמי, לוחץ על הדוושה כמו מטורף, מרחף מעל נחלי האספלט השחורים
מאה חמישים כל הדרך כאילו אם אסע מספיק מהר אוכל להשאיר את
הזנב המחורבן הזה שלי מאחור ולפתוח דף חדש, נקי, למה לא? למה
שאי אפשר יהיה להתחיל הכל מהתחלה, עכשיו אני הרי כבר יודע
לחיות, עכשיו הכל יהיה פשוט יותר, וארקדי שר את 'נאמר כבר הכל'
והגשם התחיל לדפוק בחלון וחשבתי הנה עוד פעם מתחיל החורף, זה
הולך להיות קר וחשוך השנה, וארוך ומרושע יותר מאי פעם ומה אני
הולך לעשות עם עצמי, קיבינימט, קיבינימט, ופתאום ידעתי והידיעה
הזו לא החרידה אותי ולא הפתיעה אותי וגם לא שימחה. אתה עומד
למות יובל, אמרתי בקול. בחנתי את הידיעה הזו, סובבתי אותה לכאן
ולכאן, התבוננתי בה בשוויון נפש. זה שיעמם אותי.
כיוונתי את הרדיו על גל"צ.
התחילו חדשות. שדרן רציני עם קול עמוק וסמכותי בישר שנחתם חוזה
שלום עם סוריה, תוך חצי שנה דמשק פתוחה לתיירים ישראלים. ולא
מחזירים את הגולן ולא כלום, הם ויתרו מתוך מחווה של רצון טוב
ויש כבר מבצע מתוכנן של שני הצדדים, לכסות את פסגת החרמון
בפרחים, מי שרוצה לתרום מוזמן, משאיות ענק של צה"ל יעברו החל
ממחר בבוקר ברחובות יאספו זרים מהאזרחים ויובילו אותם היישר
לאתר.
הרגשתי גל גדול גואה בתוכי, גל של צחוק סמיך, מאוס, הוא הדהד
לי בראש ופרץ לי מהפה כמו זרם של קיא והתנפץ על השמשה הקדמית.
אתה עומד למות יובל, צחקתי, חה חה, אתה עומד למות. כן, בטח.
מקורי מאד. פעם שלישית גלידה.
עצרתי את האוטו בצד הדרך וירדתי לקטוף פרחים.