שירי יושבת על השטיחון במרפסת בישיבה מזרחית. העיניים שלה
עצומות וכפות הידיים פתוחות כלפי מעלה. היא מנסה לעשות
מדיטציה. זה לא הולך לה. היא מרגישה את הגב שלה. הוא לא כואב
עכשיו אבל היא מרגישה שזה מתקרב. היא מחפשת משהו טוב לחשוב
עליו. היא מנסה להרפות ולגרום לזה להעלם.
"שירי" משה צועק מהסלון "שירי"

לאחרונה סובלת שירי מכאבי גב נוראיים.
הם מתחילים בשכמות וממשיכים ומתפשטים עד הגב התחתון והמותניים
כמו מכבש ענקי.
כשהכאב הזה תוקף אותה שירי מתקפלת ועוצמת עיניים חזק עד שהיא
רואה נצנוצים לבנים ונושכת שפתיים ושולחת לו אהבה. היא יודעת
שהכאב הזה בא כדי לבשר לה על משהו בעל משמעות בחיים שלה, שהוא
כאן כדי להנחות אותה לאנשהו רק שהיא עוד לא יודעת בדיוק לאן אז
בינתיים היא אוהבת אותו.
בדיוק כמו עם משה, החבר שלה.
לפעמים כשהיא ממש לא יכולה יותר אז היא בוכה.
משה שונא שהיא בוכה, הוא אומר שזה עושה אותו עצבני, שהיא
מזכירה לו ככה את אימא שלו שהוא לא רוצה להיזכר בה בכלל.
אז היא עושה את זה בשקט מתחת לשמיכה או במטבח כשהיא שוטפת
כלים. אבל לרוב הוא בכל זאת מגלה את זה לפי העיניים שלה
האדומות או לפי ההבעה שלה השלוליתית, ואז הוא לא אומר כלום אבל
היא רואה שהוא מתעצבן. הוא מתחיל לנקוש על דברים ולעשן בשרשרת
או סתם להסיח את דעתו ממנה עם איזה משחק כדורגל בערוץ הספורט.
משה אומר שהכאבים האלה הם בגלל הנעליים שהיא הולכת איתן ושאם
היא תמשיך ככה היא תמות בייסורים.
לשירי יש נעליים בצבע כחול כהה עם רצועה דקה שכורכים סביב הרגל
ואבזם קטן וחינני. הן יושבות על עקב של שניים עשר סנטים. היא
אומרת שזה לא עניין של סטייל או משהו כזה. היא אומרת שזה בשביל
להיות יותר קרובה לאלוהים.
כשהיא אומרת את זה למשה הוא צוחק ממנה אבל שירי לא מתרגזת ולא
כועסת עליו יותר מידי. היא יודעת שהוא בחור טוב גם אם הוא רע
אליה לפעמים ובסך הכל הוא שונא שהיא נראית יותר גבוהה ממנו
כשהם עם חברים.
הוא לא מבין בדברים כאלה, רוחניים.

"שירי" משה צועק מהסלון "שירי"
היא מגיעה ורואה אותו יושב עם הרגליים על השולחן וג'וינט
ענקית.
"מה?" היא אומרת.
"מה קורה אתך שם, את באה לראות? זה התחיל"
היא מביאה אשכול של ענבים קרים מהמטבח ומתיישבת לידו. משה לוקח
שאכטה ומתרווח לאחור, מניח עליה את היד עם הג'וינט וביד השניה
מחזיק את השלט. הם מסתכלים בטלוויזיה.  
"ב" אומר המשופם עם הג'ל בשיער.  
יש ב'. נערת הגלגל מסובבת שלוש אותיות עם חיוך ענקי. שירי
יודעת את התשובה אבל היא לא אומרת. האיש עם הג'ל עושה פרצוף
קשוח ומסובב שוב את הגלגל. פשיטת רגל. צליל של תאונה.
משה מפליץ. היא תולשת שני ענבים, שמה אחד בפה שלה ואחד בפה
שלו. היא מסתכלת עליו. היא מלטפת לו את השיער.
"משה" היא אומרת לו.
הוא פונה אליה ומחייך את החיוך שלו, זה עושה אותה שמחה. רק
בשביל החיוך הזה, היא חושבת, רק בשביל החיוך הזה.
היא לוקחת את היד שלו ומחזיקה אותה. היא מלטפת לו בעדינות את
פרקי האצבעות. היא שותקת וחושבת אם להגיד את זה או לא.
"חשבת פעם איך זה היה אם היה לנו ילד?" היא שואלת.
הוא רק ממשיך לחייך ולא אומר כלום.  
השמנה המחומצנת לוחצת על הזמזם. "בייבי בום" היא אומרת.  
שירי רוצה לחבק אותו. היא רוצה להיות הכי קרובה אליו שאפשר.
היא רוכנת אליו ותכף מרגישה את הגב שלה כואב.