סוף סוף סילבי, את מאמינה? סוף סוף אני כותב.
כבר כמה מכתבים שאת מאיצה בי: זאת הפעם האחרונה שאני מנסה, אם
הפעם אתה לא עונה אז כנראה שזהו. על דפי שורות צהובים וכחולים.
בכתב היפה העגול שלך עם השגיאות הקטנות בעברית. עם הציורים של
הפיות והשדונים בשוליים.
אז לפני הכל שתדעי שאני מעריך את זה, את הסבלנות הבלתי נגמרת
שלך, את זה שאת לא מתייאשת ולא מאבדת תקווה, איך שאת סובלת את
כל הרוע הזה שלי כמו גיבורה. זאת ידידות אמיתית, אני משער, את
כנראה באמת נפש תאומה שלי או משהו.
עכשיו אני כותב. אני בחדר שלי בבסיס עם הריח של הגרביים, שוב
מרותק, שלשום בתחנה מרכזית איזה שוטר צבאי תפס אותי לא מגולח
(תמיד דגלתי במראה הקשוח) יושב על המיטה בתחתונים, רק אני
והיתושים, החום הזה הורג אותי, עוד רגע אני נמס פה על הרצפה
והופך לדייסה ורודה ודוחה.
אני שונא את הקיץ. גם את החורף אבל את הקיץ יותר. עם כל
הארטיקים הנוזליים והלחות המשגעת והאנשים המזיעים. עיסות אדם
מכוערות, בקיץ הם הופכים אפילו יותר מגעילים.
ואני הופך אדום בקיץ, האף שלי מתקלף. אבל בואי נעזוב את זה
בסדר? נעזוב את זה.

אז מה אתך? אז מה איתי? אז מה איתנו?
ומה קורה בגרמניה?
כתבת פעם שהמכתבים שלך תמיד כאלה שגרתיים ומשעממים ואפרוריים
כמו החורף של המבורג, לעומת המכתבים המרתקים הפתלתלים ומלאי
המסתורין שלי, איך אצלך זה תמיד הייתי פה הייתי שם ואצלי דם אש
ותימרות עשן ואיך אני עושה את זה, ואיזה בן אדם מעניין אני
והלוואי שהיית יכולה לכתוב כמוני.
ובכן שתדעי לך שזה לא קל בכלל כל העסק הזה, אני לא שולף את זה
מהשרוול כמו שאפשר לחשוב. המילים יוצאות לי בקושי, בייסורים,
כל מילה זאת יציאת מצריים שלמה עם ים שנקרע והכל. היית צריכה
לראות אותי, יושב פה כפוף מול הפיסה הלבנה הזו שמונחת על הגב
הסדוק של הגיטרה ועובד כמו חמור על כל אות וכל סימן פיסוק, הכל
בשביל שסילבי תוכל לקרוא את המכתב שלי וליהנות ולהגיד: יותם
הזה, אם הוא היה כאן הייתי חונקת אותו בנשיקות.
והאמת היא, האמת האמיתית אני מתכוון, שבעצם גם עכשיו, כמו תמיד
אני כותב לעצמי, איזה שעשוע מטופש או סוג של אוננות כפייתית.
אני ואני ואני ואני וסתם בא לי למרוח קצת דיו על דף אז אני
כותב.
מצטער.
מדליק סיגריה. נובלס. שואף עשן. פולט. שוב שואף. שוב פולט.
מאפר על הרצפה. גם ככה הכל פה זוהמה. מושיט שתי אצבעות ולוחץ
על הראש האדום של הסיגריה עד שהוא דועך וכבה. זה קצת שורף, אחר
כך נוצרות בועיות כאלה לבנות-שקופות, בקצות האצבעות, אבל הכאב
הזה מזכיר לי שאני חי, אז זה שווה.
חם ומשעמם. חם ומשעמם. משעמם וחם.
אני חש בטיפה קטנה של זיעה מתגבשת לי על המצח. היא נוזלת אט
אט, מטפסת על העצם הבולטת עליה מורכבת הגבה, מאיטה עוד יותר את
קצבה, נעצרת לשניה. אז נושרת. היא נשרה על המילה 'אני' שכתבתי
לפני שלוש שורות. מטשטשת אותה. מוהלת את הדיו הכחול, מורחת
אותו, הופכת אותו לבהיר יותר, צובעת בתכלת שמימי רך את החלל
הלבן שעטף קודם לכן את המילה. הולכת ומתנדפת. היא כבר הותירה
את זכרה, היא יכולה להעלם.

הדלת נפתחת.
דור מהתחזוקה נכנס לחדר עם הפרצוף כלב שלו. הוא בולדוג אמיתי
הבן אדם הזה. הלחיים שלו משתפלות לצדדים והסנטר נפול כמו שק
אשפה מתחת ללסת ענקית. מפחיד.  
"הלכת לשמירה בלי הנשק? כן, מאד מתוחכם מצדך"
"לא אין לי סיגריות"
"גם לא מסטיקים"
שילך כבר. טמבל. דור מוח ציפור אני קורא לו, אבל רק כשהוא לא
שומע. צריך לראות אותו כדי להבין למה.  
אני שוב לבד. אני אוהב להיות לבד. כמעט תמיד. אולי זה נובע מכך
שאני שונא את רוב האנשים. כולם נראים לי כל כך מאושרים, כל כך
מטומטמים. ואני מדוכא וחכם, אומלל וגאון. וכן, אני האדם
העליון, יצור דו ראשי תלת פרצופי ורב שימושי, אני האדם העליון,
המלך של הר חרא, סמרטוט בעל אלף נשמות ורע לי. זה גיהינום פה
אצלי בפנים, אבל אלוהים כנראה מאמן אותי לקראת הדבר האמיתי,
ככה שצריך להתחיל להתרגל (קראתי את כל זה פעם באיזה ספר של
שירה אלטרנטיבית והחלטתי שזה נכתב עלי).
עוד טיפה קרה בוקעת ומגיחה אצלי מהצוואר. אני מבחין אותה
מהטיפות האחרות ועוקב אחר מהלכיה. היא מזדחלת במורד הגרון,
גולשת מגולת הגרוגרת אל החזה, וממשיכה וזולגת אל הבטן מותירה
אחריה שובל לח ונוצץ מעט כזה כמו שמשאיר חילזון. דרכה מכאן
ואילך צפויה ביותר. הנה היא מטפסת על הכרס הקטנה, מלחלחת לרגע
את השערות הבהירות כאילו מנסה להיאחז בהן וכבר מתייאשת ומדרדרת
אל שיפוליה השמאליים של הבטן, נעלמת והולכת. שתלך לעזאזל.
מתי את בוכה סילבי, מתי את בוכה? מי אוסף את הדמעות למענך?
(רגע של דביקות סמיכה ומתקתקה)
ולמה אני חושב שתתענייני בתרגילי האקרובטיקה של טיפות הזיעה
שלי? אין לי מושג למה.
אוף. אוף אוף.
אה, כן. הנה משהו שבטח יעניין אותך. יש לי יומולדת היום. אני
יודע שאת יודעת. את הרי זו שתמיד מזכירה לי את התאריך הזה שאני
כל כך מנסה לשכוח. "איך זה יותם, איך זה להיות בן שבע עשרה?"
ושמונה עשרה ותשע עשרה. האמת? כל שנה אותו דבר רק קצת פחות.
ואיך שאני מתעב את היום הזה. אני לוקח שאיפה גדולה של אוויר
כשהוא מתחיל ומחזיק אותה בפנים חזק חזק בשפתיים חשוקות
ובשיניים חורקות, רק שאף אחד לא ייזכר בי פתאום ושזה יעבור כבר
בשלום ויסתיים, מוציא אותה בשריקה של הקלה כשהכל כבר מאחורי.
לפני כמה ימים אצל סבא וסבתא שלי נתקלתי בתמונה שלי מיום הולדת
חמש. היה לי פוני מצחיק ולחיים תפוחות כאלה, אדומות, מלאות
אוויר. לבשתי חולצה לבנה מכופתרת עם ציורים של דובונים, יושב
מול עוגה עגולה של שוקולד עם כיתוב מסולסל בקרם לבן. ועוד
תמונה שלי מחייך בפרצוף מעוטר בשוקולד עם פירורי סוכריות רוכן
מעל ערימת מתנות צבעוניות. כן, אז פעם לפחות היה העסק עם העוגה
והנרות והמשאלות. גם הקטע שהיו מרימים אותי על כסא היה נחמד,
אני זוכר איך הייתי מתרגש לקראת זה, איך הייתי נמתח כולי
ומושיט ידיים ונוגע בקצות האצבעות בתקרה. עכשיו אני מגיע לתקרה
בקפיצה וגם ככה זה כבר לא מרגש מי יודע מה. ולגבי המשאלות, טוב
מתישהו מגיעים למסקנה שהחיים זה לא סרט של דיסני, חיות לא באמת
מדברות ואם משהו היה מוצא בטעות את מיקי מאוס אצלו במטבח קרוב
לודאי שהיה מטביע אותו בדלי.
בן עשרים. התחלתי במסע אל עבר המוות. מיום ליום הגוף שלי יהפוך
יותר ויותר חלש. השיער ינשור, אני אגדל שפם וכרס, השיניים שלי
יהפכו צהובות מניקוטין, קמטים מתחילים להופיע בכל מקום, ריח רע
מהפה, המוח יתנוון, אני לא אזכור כלום (עודך גראס בדם), הסידן
יברח מהעצמות, הנחיריים יתרחבו מרוב חיטוטים באף, הדופק יהפוך
לא סדיר, הריאות יתמוטטו מעודף עשן, התנועות יעשו מגושמות, רעד
בלתי נשלט בידיים והסוף שתי מטר מתחת, מיליוני מיקרואורגניזמים
מפרקים את הגוף לחומרי היסוד, בתהליך יפלטו CO2   וH2o  ,
למדתי את זה פעם בשיעורי ביולוגיה.
אם רק הייתי יכול לחיות לנצח... הייתי מתאבד. גם ככה משעמם
לי.

ומה עוד אפשר לספר לילדה שנמצאת כל כך רחוק? בעצם לא סיפרתי לך
כלום. איך אפשר לשמח אותך? בעצם אני לא רוצה לשמח אותך כי אז
תהי טיפשה. את חושבת שאת טיפשה? את בטח תעני כמו כולם, אני לא
חכמה ולא טיפשה אני באמצע. אז תדעי שזה הכי גרוע. זה הזן הכי
מיותר של אנשים, אנשי האמצע.
אם היית שואלת אותי הייתי אומר לך שאני חושב שאת מאד מאד חכמה.
כמעט גאון. אם היו אומרים לי למצוא לי מקבילה נשית הייתי בוחר
בך. בלי צחוק. למה את חושבת שאני צוחק?  בבקשה, לא להיעלב יותר
ממה שצריך. בבקשה. סילבי טובה, סילבי חמודה. את יודעת שאני לא
רוצה לפגוע בך באמת, נכון מותק? נכון חמודה? אני לא מרושע כמו
שאני עושה את עצמי. בפנים בפנים אני נשמה רגישה. ככה את אומרת
לי, לא אני.

טוב בואי נגיע לפואנטה. אני אוהב אותך. זאת תמיד הפואנטה. תמיד
הולכים סחור סחור בשביל המשפט הנפלא והמגוחך הזה. אז בגלל
שהפעם הבאה שאני אראה אותך זה בערך עוד עשר שנים כשתגיעי
לביקור בארץ הקודש, אני מרשה לעצמי להגיד את המשפט הזה בלי
להתבלבל, ככה ישר בפנים.
הו! גם את אוהבת אותי? נפלא. בואי נטוס לניקרגואה נבנה בית
ענקי עם חתול ונגדל טווסים בסלון. אני מוכן בשבילך לחצות נהרות
והרים, להרוג עשרים לוחמים ברברים ולאכול קילו תרד. אני מוכן
לכרות אוזן ושלוש אצבעות רק למענך. אני מוכן לאכול ופל עם
העטיפה, ללכת יחף על גחלים לוחשות, לבלוע שלושים גרם מסמרי
פלדה.
אני אוהב אותך! אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!

סתם.            
יותם.