יצחק יצא מהמכונית, התחיל לצעוד בקצב מהיר לכיוון המאפיה
הקרובה כשקיבל שיחה בפלאפון.
"יצחק? אתה יודע שאתה צריך למהר, הוא עוד מעט יגיע הביתה" אמרה
אישתו במהירות, "אני יודע, אני אוטוטו בתור", ענה לה. "טוב
יקירי, אתה יודע שזה יום הולדתו ה-10, צריך משהו רציני שיפתיע
אותו." "בסדר, כבר סיכמנו על זה בבית."
"בסדר, תזדרז בבקשה, ביי".
"ביי". הוא סגר את הפלאפון, והתבונן דקה בעוגה על מדף החנות.
לא היה לו זמן רב לבחור את העוגה לחגיגת בנו בן ה-10. הוא ידע
שבנו עלול כל רגע לחזור מבית הספר, ועליו עוד לחזור לפניו
הביתה ולעזור לסדר לקראת המסיבה. לבסוף קנה את העוגה, והתחיל
ללכת לכיוון מכוניתו שעמדה מספר רחובות מהמאפיה. הוא הלך עם
העוגה בשקית, בין כל האנשים הזרים ברחוב. הוא ניסה להמנע ממגע
עם העוברים לידו בגלל רכות העוגה. הוא חצה את הכביש, וכשראה את
מכוניתו נשמע פיצוץ מרוחק. לפני שהצליח יצחק להבין מה קורה
סביבו פילח הקליע את רגלו וכמעט שהוציאה מהמקום. גופו של יצחק
עף אחורה כשהקליע יצא מרגלו. הוא שכב על המדרכה, בשוק. רגלו
דיממה והיה ניתן לראות בבירור שהקליע שיסע את הירך. הוא צעק
חרישית, גרונו נאטם כשקלט שהרגע נורה. את הכדור השני שפגע בו
הוא כבר לא הרגיש. ראשו החצוי והמדמם, הוטל על המדרכה. העוגה
הייתה מלאה בדם.