היא ישבה לידי, ממש לידי. ברגליים פשוטות לפנים מתחה את הצוואר
שלה הדק הברבורי והבליטה זוג שדיים קטנים מתחת לחולצה פרחונית,
חזרה והזדקפה ואספה את שיער האש שלה לאלומה אדומה מכשפת על
עורפה. יכולתי להרגיש איך פרודות האוויר מתחלקות מעל גופה
כשהיא זזה, איך הן מסתדרות בנינוחות בסדר חדש.
היא הסתכלה על הירח והכוכבים והעצים, על הנוף של חיפה שהיה
פרוש לפנינו כמו חיתול של תינוק.
"כמה יפה כל זה" אמרה בעדינות מפתיעה ואני הנהנתי בהסכמה כי לא
יכולתי להוציא הגה, מתרגש מאיך שהתנועות שלה יכולות להמם אותי
כל פעם מחדש, מאיך שהיא בוראת את עצמה בכל רגע ורגע. לשניה היא
חתול כדורי רך פרוותי, רגע אחר כך ממציאה לעצמה כנפיים ומקור
מעוקל והנה היא עוף טורף אימתני, הכנפיים כבר נשרו קשקשים
מכסים את גופה מתפתלת ולוחשת בהפגנתיות עם לשון ארוכה חורצת
שיני ארס והכל, צפעונית אמיתית, מה יש לדבר. וכך הלאה וכך
הלאה. השענתי סנטר על כף יד מאוגרפת והבטתי בפלא הגדול הזה
בעיניים משתאות.

מעיין.

כל זה היה פעם מזמן באיזה אוקטובר אחד על הדשא הלח של
האוניברסיטה, כשהיינו יחפים ומאושרים ובני שמונה עשרה. אלה היו
הימים המתוקים שלפני הגשם, השמיים הסתוויים עטפו אותנו כמו
שמיכת פוך שחורה וגדולה והייתה איזו רכות מופלאה באוויר, מין
מגע משי לא מוסבר, אלוהי, כזה שנוסף לדברים כשאהבה גדולה
מניצה, כשישנה ההרגשה המסתורית, התוהו ובוהו הקטן בבטן, עוד
לפני שמתגבשות התחושות למילים והמילים להצהרות, הרבה לפני.
"אז מה, אתה מתגייס בעוד חודש?" הקול שלה פילח את השקט בעדינות
ובנחישות כמו חרטום של סירה שחותך בגלים שחורים.
"כן" עשיתי עם הראש "חודש ושלושה ימים"
"בסוף זה צנחנים, או מה?"
"סיירת צנחנים" תיקנתי אותה, החזה שלי התנפח כמו מפרש שספג משב
רוח פתאומי והיא עשתה "אה" כזה לאות שהיא מתרשמת.
"קצת מפחיד, לא?"
"לא. למה שיפחיד?"
"אני לא יודעת, אנשים חדשים, מפקדים מניאקים, אני לא יודעת.
טירטורים. יש אנשים שלא חוזרים, אתה יודע, יש כאלה שחוזרים
אחרים. דוד שלי אומר שכולם חוזרים אחרים"
"אני אסתדר, אל תדאגי,  אני תמיד מסתדר" ניסיתי להישמע בוגר
וקשוח ורציני, עשיתי פרצוף כמו של אבא שלי כשהוא קורא עיתון,
אבל זה לא הצליח. הארשת החמורה הזו קרסה תוך שניה והתמוטטה,
להפתעתי לא היה אכפת לי בכלל. הנוכחות שלה השרתה עלי איזו
אווירה של סלחנות כלפי עצמי.
"את יודעת מכמה עצים נפלתי כשהייתי ילד? את יודעת כמה פעמים
פתחתי את הראש?" הראיתי לה את הצלקות כמו גנרל שמנופף באותות
הגבורה שלו "פעם אחת, בגיל אחת עשרה או שתים עשרה עבר לי
אוטובוס על הרגל"
"ומה קרה?"
"כלום. אמרתי לך, בסוף תמיד הכל מסתדר לי איכשהוא, בסוף אני
תמיד על הרגליים. אז שאני אפחד מקצת אבק וחול, מאיזה כמה
פזצטות על קוצים? מטירטורים?"
"איזה ילד גיבור שאתה"
"את חושבת?"
"גיבור מהסרטים" היא צחקה וגומות החן שלה מילאו את הלילה,
התפעמתי איך שהטבע משתחווה לה כשהיא צוחקת, חשבתי אולי בכלל
אין שום חור באוזון אולי זה החיוך שלה שממיס את הקרח בקטבים.
היא עצמה את העיניים לשניה שהספיקה לי להבחין בריסים שלה
הארוכות ארוכות שכיסו על שתי העיניים שלה כמו שתי מניפות
גדולות, וכשפקחה אותן היה בהן מבט חדש, ירוק, מפתה.
"הבאתי לך מתנה קטנה" היא אמרה בשקט ובקול צלול "לכבוד הגיוס,
אתה יודע"
"הלו, אמרתי לך בעוד חודש ושלושה ימים".
"לא. לא. זאת מתנה אחרת, מתנה מסוג מיוחד. רצוי להשתמש בה
לפחות שבועיים לפני היום של הגיוס"
"מה?"
"מה שאתה שומע" היא לבשה ארשת חתומה מלאת מסתורין ונראתה לי
כמו הספינקס.
"נו כבר תוציאי, תראי לי מה זה"
"תבקש יפה"
"בבקשה"
"יותר יפה"
היא ישבה בלי לזוז, שולחת בי מבט חצוף מתגרה, מוציאה לי לשון
מענה אותי בקסמיה.
"בבקשה מעיין, בבקשה" לחשתי בקול של ילד קטן אל תוך הקונכיה
הקטנה הלבנה ששימשה לה כאוזן "יותר יפה מזה אני לא יודע"
"נו נו" היא נאנחה ברישול מדויק כמו שרק היא מסוגלת, שלחה יד
ארוכה אל תוך התיק שלה השחור שהייתה תולה על הכתף, פשפשה
ופשפשה מסתכלת עלי, על שפתיה בדל חיוך שמרחף כל הזמן כמו ציפור
של סתיו שעומדת על אדן החלון שלי, לבסוף הוציאה משם משהו
שהספקתי לזהות אותו כמאורך ולבנבן ומייד סגרה עליו את כף ידה
והסתירה את האגרוף מאחרי הגב.
"מעיין למה את כזאת מעצבנת. תראי לי כבר" צעקתי עליה וזה שעשע
עוד יותר.
ניסיתי לתפוס לה את היד אך היא הייתה זריזה ממני בהרבה והצליחה
בקלות להתחמק.
"תיזהרי ילדה, תיזהרי. אני אדגדג אותך כמו שלא דגדגו אותך
בחיים, את תצחקי עד שהנשמה שלך תצא לטיול פה בואדי, תיזהרי"
היא הציגה מולי מצח נחושה ולחיים אדומות שובבות "נראה אותך"
היא אמרה.
התרגזתי באמת, עכשיו אני אראה לה מה זה. בתנועה נחשונית שלחתי
יד שהספיקה רק לגרד לה את קצה החולצה לפני שהיא קמה וברחה
והחלה לרוץ בצעדים החתוליים המושלמים שלה, הרגליים שלה בקושי
מלטפות את הרצפה, היא מרחפת כמו רוח יפה. רדפתי אחריה בכל הכוח
והיא מסתכלת אחורה ויורה חיצים קטנים של אהבה "בחיים לא תתפוס
אותי, בחיים". אני שבשיעורי ספורט בבית ספר תמיד הייתי גומר
ראשון בריצת אלפיים עם חצי דקה פור על כולם, רץ אחריה כמו
משוגע ולא משיג אותה, היא רחוקה יותר מאי פעם ונתפס לי כבר הצד
והנשימות שלי מתבלבלות והלב שלי פועם בטירוף ממאמץ והתרגשות,
פתאום היא מאיטה ונעצרת. אני מתקרב אליה בלי נשימה, אדום
ומחרחר נעמד מולה והיא, שום סימן מאמץ קל שבקלים, הפנים שלה
שלוות ונקיות כמו תמיד, מחייכת חיוך רחב של ניצחון כאילו אומרת
דבר שאבין לאשורו רק חודשים רבים אחר כך, אתה תתפוס אותי רק
כשאני ארצה, אתה תדגדג אותי כשיתחשק לי, תנשק אותי כשאצווה:
נשק. אם רק הייתי רגיש מספיק הייתי יכול לקרוא את העתיד שלנו
בעיניים שלה המנצנצות.
היא העמידה את האגרוף הקמוץ שלה אל מול המבט הסהרורי שלי,
האצבעות נפרשו לאט עד שכף ידה הפכה למגש כסוף מתחת לאור הרך של
הירח, על המגש מונחת סיגריה מגולגלת שמנמנה וארוכה בצורת חרוט
גדול עם פיטמה לבנה בקצה.
היא הניחה אותה בזוית הפה שלה בנון שלנטיות מודעת לעצמה, הציתה
במצית עם אש כחולה, לקחה שאיפה תוך מצמוץ שפתיים רעשני.
התבוננתי בעשן האפרפר מסתחרר סביבה כמו סופת טייפון קטנה
מתקתקה.
היא שמה לי את הסיגריה בפה "גיוס נעים. ומזל טוב על הג'וינט
הראשונה שלך" היא אמרה ונשקה לי ברטיבות על הלחי "עכשיו
תשאף".
שאפתי.
"לא ככה, עמוק, תשאיר את זה שם, אל תנשוף החוצה כל כך מהר"
שאפתי והחזקתי בריאות והחזקתי ולא ידעתי עוד כמה להחזיק אז
עשיתי כאילו אני צריך להתעטש, הוצאתי את העשן ושאלתי.
"עד שתרגיש שאתה יכול לעוף, או לעבור דרך קירות או לרקוד סטפס.
עד שתהיה קל יותר מהאוויר וחזק יותר מרמבו וחכם יותר מאלוהים.
ככה תחזיק" היא ענתה.
עשיתי כמו שהיא אמרה אבל לא הרגשתי כלום, נחנקתי והכחלתי
והשתעלתי כמו כלב חולה.
היא ליטפה לי את הראש ואמרה "לא נורא. כולם משתעלים בהתחלה"
"כן, אבל אני גם לא מרגיש כלום" הייתי בעיני עצמי כישלון גמור,
פחדתי שאני מאכזב אותה.
"הו, אתה תרגיש. אל תדאג עוד מעט, תן לזה לעלות, אתה תרגיש
ועוד איך" היא הייתה בטוחה כמו תמיד והביטחון שלה נסך עלי
רוגע.
והיא צדקה, כמובן. כמו שאני אגלה בשנתיים הבאות היא תמיד צודקת
גם כשהיא אומרת דברים כמו "אתה מצטער מהר מידי" או "אני לא
יכולה כשאוהבים אותי ככה".
תוך חמש דקות העולם הפך ללונה פארק ענקי, השמיים חגו סביבי
במחול וטלי במרכז הייתה הבלרינה.
"אני צמא" אמרתי לה כשפתאום הרגשתי שהגרון שלי הפך חרב כמו
מדבר "ממש צמא"
"כן גם אני, זה תמיד ככה כשמעשנים, אני ממש דפוקה שלא הבאתי
משהו לשתות. אנחנו נמות כאן מצמא. מחר בבוקר העובדים של
הניקיון ימצאו כאן שתי גויות קרות"
הסתכלתי בים של מפרץ חיפה שהשתרע מתחתינו כמו כתם שחור גדול
בנוף.
"אם רק היה לי קש מספיק ארוך הייתי תוקע אותו שם בים ומושך"
אמרתי ברצינות.
"מסטול אחד" היא התגלגלה מצחוק והדביקה לי נשיקה מצלצלת על
הלחי והתגלגלנו ביחד, המון זמן צחקנו, צחוק טהור גולמי בלי
מחשבות ובלי סיבה.
אחר כך כשנרגענו התחלתי לפורר ולקצוץ פיסות של דשא בין
האצבעות, היא קלעה את השיער שלה לשתי צמות והתחילה לדבר כמו
תינוקת.
היא נראתה לי כמו דמות מצוירת, כולה קורנת וזורחת באור כסוף
מכשף כאילו פיזרו עליה אבקה של כוכבים, כאילו הייתה עשויה
מאיזה חומר נעלה ולא בשר ודם.
עצמתי עיניים והזיתי.
"את יודעת מה אני מדמיין?" שאלתי.
"מה?"
"אני מדמיין ילדה שמחזיקה את הירח על מקל"
היא לא הבינה.
"תדמייני ילדה שיש לה ביד סוכריה על מקל, רק שבמקום הסוכריה יש
בקצה את הירח, והאור הזה של הירח עוטף את כולה ובוקע לה
מבפנים"
"וואו, זה יפה. אתה יכול לכתוב על זה סיפור: הילדה שאכלה את
הירח"
היא נצמדה אלי לשניה שלא הספיקה לי לטעום מחום גופה ומייד שבה
והתרחקה.
"כן, אולי. אולי אני יכול" מלמלתי.
אחר כך נשארנו שותקים. היא ישבה לידי, ממש לידי, הרגשתי את
הנוכחות שלה מימיני כמו מגנט ענקי. חשבתי מה אני עושה עכשיו,
מה אני עושה עכשיו כשפתאום הקול שלה מהדהד.
"אתה" היא אמרה והישירה אלי מבט קשוח עם חריצים במצח ועיניים
ירוקות עמוקות כמו תהומות האוקיינוס "תנשק אותי"
רכנתי אליה לאט בזהירות, נגעתי בכתפה באותה יראת כבוד בה
נוגעים אנשים מאמינים בכלי הקודש, שפתיים יבשות נצמדו לשפתיים
עדינות ואף אחד לא הרגיש מעולם כל כך יפה ומתוק כמו שאני
הרגשתי אז, את זה אני יודע וכשנפרדו שפתותינו פרחה האהבה שלנו
לשמיים עדינה ושברירית ומרחפת כמו בועת סבון ענקית ומילאה אותם
ברוך ובהדר צבעה אותו בגווניה המקסימים ואחר כך עברה על השדות
והעצים והכבישים והמכוניות, הפכה את העשן של בתי הזיקוק לקטורת
בניחוח פרחים.

כן, ככה זה היה אז, מזמן, בימים המתוקים שלפני הגשם באיזה
אוקטובר אחד, לפני שגיליתי שהדברים הם לא כמו שהם נראים, שגם
לקסמים יש תאריך תפוגה, שבועות טיבן להתפוגג. היום זה כבר נשמע
בנאלי, אבל אז עוד לא ידעתי, באמת.
אז הנה מעיין, הנה אני כותב.  
היו הייתה פעם ילדה שאכלה את הירח, והיו לה עיניים מן הכוכבים
ושיערה להבות של אש ושפתיים מן המשובחים שבתותי הבר.
על הנסיבות שהובילו וכל המשפטים, אלה שנאמרו ואלה שלא, והיגון
והכאב והתחינות, והדמעות שנשפכו, ואיזה מן הלבבות נגרס ונדרך
עד עפר ולבסוף כבה ואיזה לא, על כל אלה לא אגיד כאן מילה וחצי
מילה, לא כאן המקום לכל האומללות הזו, רק זאת אומר, לעולם, עד
שתזרוק שיבה בשערי ופני יתקמטו ויפלו, עד שאגסוס והמוח שלי
יתרוקן ולא אזכור כלום מחיי אלה העלובים, זה המשפט האחרון
היחידי, הנעלה, שישאר איתי עד השניה האחרונה.  
כך אני אמלמל:
היו הייתה פעם ילדה שאכלה את הירח, היו הייתה פעם ילדה שאכלה
את הירח, היו הייתה פעם ילדה...