לא יאמן!
זה ממש חוק טבע - צריכים מישהו ובדיוק בדיוק כשזה ממש דחוף -
הוא לא שם.
כאילו להוכיח לנו - בני האדם הפשוטים, האמוציונליים, הכל כך
קטנים - שאנחנו יכולים גם בלעדיו.
שאנחנו יכולים לבד. בעצמנו. שיש בנו כוח עצום וכל מה שאנחנו
צריכים לעשות זה להבין אותו ולהשתמש בו כיאות, לנצלו כראוי.
והמחשבה הראשונה שעוברת לנו בראש בזמן שאנחנו קוראים את השורות
הללו היא - מה זה החרא הזה? זיונים במוח, זה מה שזה, גוש של
פלצנות, שידחפו את זה עמוק לתחת...
כוס אמק! אין לי כוח לשכנע את עצמי שיש בי כוח מזוין!!!
כמה פעמים בן אדם יכול לפגוע? זה מתסכל! אתה נותן לבן אדם עוד
צ'אנס ועוד צ'אנס ועוד צ'אנס וכל זה בשביל מה? כדי שהוא יחרבן
לך בחזרה ישר לתוך העין.
לעזאזל! ואיך אתה משלם על זה? מנסה לגרום לעצמך להאמין
שהפלצנות הזאת של "להתגבר על זה בכוחות עצמך ולהמשיך הלאה כי
אתה יכול ואתה מסוגל ואתה חזק" וכל השיט הזה באמת נכנס לך
למוח.
ובתכל'ס - כלום לא קורה. אתה תקוע בתוך הדיכאון, האכזבה הגדולה
שפקדה אותך, שקוע במרה שחורה וכל מה שעובר לך במוח זה כמה אתה
שונא את כל העולם הזה ואת כל האנשים שבו.
כמה כולם רעים, רמאים, שקרנים, בוגדים, נצלנים, מגעילים,
צבועים ובא לך פשוט להרוג את כולם!
ושרק אתה לבדך תישאר פה. לבד, לבד - אבל בטוח. אף אחד לא יפגע
בך, אף אחד לא יאכזב אותך...
אלא אם רק... זה היה אפשרי...
הבחירה הנכונה מתוך אלף השגויות גם היא בסוף מסתמנת כטעות אחת
גדולה ומרה. ואתה הולך לשלם עליה בגדול כפול ריבית על כל הזמן
שלקח לך להבין שעשית טעות.
אז תתחיל לשלם...