תאוות נקם אחזה בי לפתע,
זיכרונות צפו, וחיי לעיניי חלפו

כל אותם רגשות קטנים ומודחקים
התחברו לפתע יחדיו
לרצון להרס, השמדה
ועיניי נצצו, וידיי רעדו
הסימפוניה החמישית באוזניי

ותאווה, תאווה אדירה לנקם
להחזיר את אשר איבדתי...
כבודי?

לא, לא, אין זה כבודי
שבשבילו לנקום צריך .

ואם לא, אזי מי?

השאלה איננה קלה,
מפני, כך מתברר, פגיעה לא היתה,
אלא משהו אחר...

אך הסבל הוא סבל  וגם אם קטן
בקיבוץ הוא גדול ומכאן השטן

ולכן אכריז מלחמה...

כל חומה פה תיפול, כל אבן, כל סלע
חורבן ישאר ודם על כל פצע

וזהו חזון שאולי יתממש,
אם בחזור החמה, תאווה עוד תהיה