הפי פפי מסתובבת ומחייכת, שיניה לבנות צחורות
עד כדי עצבון הצופה מן הצד, הוא מחייך חזרה בצביעות
ברורה, הוא רוצה להיתפס, תסתכלי לי טוב בעיניים הוא
רומז לה, ותראי, תראי את האמת

אבל להפי פפי לא אכפת הכל ורוד הכל יפה, הכל סוכריה
למה לה לקלקל הכל, למה לה להסתכל בעיניים
למה לבדוק דברים לעומקם, למה לה לבחוש במים

הפי פפי מתעוררת בבוקר וחושבת על היום שמגיע
והרגשה של ציפיה מדליקה את עינייה, היא כמעט
ומוחאת לעצמה כפיים

ובאמת הכפיים במקום, שכן כצופה לא צופה
גיבורה לא גיבורה, משחקת ומסתכלת
והכפיים למי?  אם לא לה

אז היא לא מעשנת ולא משתזפת
וספק אם היא מזדיינת

ואם כן, אז כנראה היא לא גומרת

שכן ביקום כה מושלם כשלה עולה השאלה
רק במצבים קיצוניים ואז היא לא מורגלת
ונופלת, נופלת שדודה כארנק של זקנה
זקנה שנשדדה בקרן רחוב שומם ונחבא

והפי פפי חושבת ברגעים כאלו
שאולי כדאי לה לשנות מנהגה
ללכת על הקיצוני על הלא נודע
ופעם אחת סוף כל סוף להיכווה

כוויה אמיתית המשאירה צלקת
אותה תישא בגאווה

אך לא הנמר ישנה חבורבורותיו
ולא הפי פפי תדחיק שמחתה
ושיניים צחורות לא יתכהו
ועינייה לא יכבו
ועצביה בשאלה לא יתחבטו

הפי פפי לנצח... הפי פפי לעד