כשהייתי בן שש
ולמדתי פסנתר
לכולם אמי
נהגה לספר
שאפילו כמו באך
אני יכול להיות
אבל, אמא, באך מת
ואני רוצה לחיות.

כשהתחלתי לצייר
הייתי לא רע
ומיד לכולם
אמי אמרה
"הוא ממש גאון.
ואן-גון לפחות"
אבל אמא ואן-גוך מת
ואני רוצה לחיות.

וכשכתבתי סיפור
ואמא קראה
היא היתה אומרת
לכל מי שבא
"הוא מוכשר כמו שייקספיר
אתם חיבים לראות."
אבל שייקספיר מת
ואני רוצה לחיות.

רצית בן כמו ואן-גוך,
או דגה או מונה
או שייקספיר קטן
שיכתוב מחזה.
גם שטראוס היה טוב,
שילחין בכאב
אבל הם זה הם,
ואני מאכזב.

אז למה בכית כששתיתי
אם גם המינגווי שתה
או על זה שלקחתי דברים
שהנדריקס כבר ניסה.
כי עכשיו קיבלת את מה
שתמיד רצית באמת.
הרי הם כולם כבר הלכו
ובקרוב גם אני אהיה מת.