נולדתי בעשרים באפריל, אלף תשע מאות שבעים ותשע, בדיוק תשעים
שנה לאחר הולדתו של אדולף היטלר. אני בלונדיני, עיניים כחולות,
מטר שמונים ושש ובעל כתפיים רחבות ומראה ארי קלאסי. אני בוגר
הפקולטה להנדסת מכונות ועובד ברשות לפיתוח אמצעי לחימה. אני
חושב שהיטלר היה מחבב אותי אלמלא פרט אחד קטן - אני יהודי.
וזה לא שאני יהודי אדוק למדי. ההיפך. אני חילוני כמעט גמור.
אני לא שומר כשרות, אני לא מניח תפילין, לא צם ביום הכיפורים,
לא בקיא בתנ"ך ולא במקרא. את חגי ישראל אני חוגג רק כארוחות
משפחתיות, ומבית הכנסת אני מדיר כמעט תמיד את רגליי. תמיד
חשבתי עצמי כאיש העולם הגדול, מלבד אולי אותה עורלה החסרה לי.

למעשה, רק פעם בשנה אני מוצא את עצמי יהודי אדוק, וזאת בזמן
תפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים. כל שנה, בפרוס יום
הכיפורים אני מוצא את עצמי בדרכי לבית הכנסת לשמוע את תפילת
"כל נדרי". מוזר ככל שזה ישמע, תמיד מצאתי את יום הכיפורים הוא
כחג החביב עלי במסורת היהודית. יפה בעיניי המחשבה שכל אדם צריך
לעשות חשבון נפש עם עצמו, יפה בעיניי המחשבה שאדם צריך לייסר
עצמו על חטאיו - גם מול האל וגם, ואולי בעיקר, מול האדם האחר.
למרות שאינני צם, מנסה אני להתייסר ולהכות על חטאיי כל שנה.
למעשה, אם הייתי אלוהים הייתי משנה דבר אחד ביום הכיפורים -
הייתי מחליף את הצום בדום, כלומר דום שתיקה. דום זה היה מחזק
ומחדד את חשבון הנפש האישי ואף יוצר אפקט של געגוע למילים,
לדיבור ולתקשורת. דום זה היה מחזק את היחס בין אדם לאדם.  אולי
זו בעצם המהות של יום הכיפורים עבורי - לחזק את היחס ולחדד את
התקשורת בין האנשים, להזכיר לנו כמה חשובים אנו אחד לשני וכמה
רע אנחנו גורמים לאחרים ולעצמנו.
אך אינני אלוהים ואינני קובע מאום, אך לכן גם אינני צם, כי צום
אינו מחזק את חשבון הנפש אלא רק מקהה אותו בתחושת הרעב והצמא
המשתלטים על הגוף הצם ומרכזים את כל תשומת הלב בצרכים הפיזיים
המיידיים ומסיתים אותה מהצרכים הרוחניים.
וכך אני, שאינני דתי כלל ועיקר, מוצא עצמי פוסע אל עבר בית
הכנסת בערב יום הכיפורים לשמוע את תפילת "כל נדרי". כשכיפה על
ראשי ובגדי לבנים, כאילו נקי כפיים וזך וטהור אני. אך זוהי
אינה האמת כי חוטא אני. חוטא לאדם האחר. ולמרות זאת "כל נדרי"
מותרת גם לי, כי "על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל
עם העבריינים", ואולי גם זאת חלק מאהבתי לאותה תפילה נושנה, בה
גם לעבריינים ולחוטאים יש חלק, חלק שאינו קיים בתפילות האחרות
בימים אחרים. ואולי זו בעצם התפילה עצמה, התרת הנדרים והסליחה
על השקרים שאנחנו נודרים או משקרים לאחרים, אבל גם לעצמנו.
אולי אני רוצה למצוא מפלט מההתחייבויות שלי, מההבטחות שעשיתי
ולא קיימתי ומההבטחות שאעשה ולא אקיים. כה עזה הערכתי לתפילה
שמצאתי לי זמן ללומדה בעל פה.
אולי זה דווקא הניגון השונה שמושך אותי אל התפילה הזאת. בניגוד
לשאר ימות השנה, הניגון של "כל נדרי" הוא שונה, אחר משאר
התפילות. תמיד התרשמתי מכך עמוקות. מהייחודיות הזאת. אולי כי
תמיד חשבתי עצמי למיוחד, לאחר, לאחד כזה שעומד בשוליים של
החברה ולא במרכזה. אולי גם כי נדחקתי לשם בעל כורחי. ואולי כי
רציתי להאמין, שכמו התפילה שניגונה שונה אך היא עדיין במרכז
הקונסנזוס, כך גם אני אהיה.
לאורך שנות חיי הקפדתי ללכת לאותה התפילה שנה אחר שנה. זאת
מלבד פעמיים שהפסדתי אותה כאשר טיילתי מחוץ לגבולות המדינה
בתקופת חגי תשרי. הפעם הראשונה הייתה בקוסטה ריקה. שולמית,
השותפה שלי למסע ואני החלטנו לקפוץ באנג'י ויצא שיום הכיפורים
חל באותו היום. התפאורה של מקום הקפיצה הייתה שמימית - גשר
בגובה שמונים מטרים מעל נהר שוצף, מוקף ביערות ירוקי עד, שמש
של אחר הצהריים חמה ויוקדת ואין אף ענן בשמיים. אני זוכר,
בעמדי על אותו גשר, רגלי קשורות בחבל אלסטי וכבדות מנשוא, את
הספירה לאחור ואת מחשבותיי העוברות בי-
"עשר"
<כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקנוסי וכנויי>
"תשע"
<דאנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא>
"שמונה"
<מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה>
"שבע"
<ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה>
"שש"
<איחרטנא בהון, >
"חמש"
<כלהון יהון שרן>
"ארבע"
<שביתין, בטלין ומבוטלין>
"שלוש"
<לא שרירין ולא קימין>
"שתיים"
<ואסרנא לא אסרי>
"אחת"
<ושבועתנא לא שבועות>
"קפוץ!"
ואז הקפיצה, אל עבר ספר החיים או אל עבר ספר המוות, והנפילה
החופשית באין דבר המחזיק אותי וכשגופי מפרפר בניסיון נואש
להיאחז באוויר כאילו מבקש אני לתפוס את החיים עצמם.
הפעם השנייה הייתה בנפאל. במהלך טראק פגשתי את נאדין, צלמת
גרמניה שטיילה שם. הטראק היה ארוך, שבועיים ימים, ובמהלכו חל
יום הכיפורים. למרות שלא הייתי מודע לכך, התברר לי בדיעבד שערב
יום הכיפורים היה הלילה הראשון בו שכבתי עם נאדין. כששכבנו אחר
כך מחובקים, נאדין סיפרה שסבא היה חייל ב- ס.ס הנאצי. עניתי לה
- "זה בסדר, מלבד פרט אחד קטן אני חושב שהיטלר בעצמו היה מחבב
אותי".