אז, כשנמאס לה מהכול,
כשהיא יודעת שיותר נמוך מכאן היא כבר לא יכולה לרדת,
הוא ניגש אליה, חיוך מרוח על פניו מאוזן לאוזן,
מודיע לה בגאווה שהוא מתגייס עוד חודשיים, לקרבי.
היא עדיין אוהבת אותו, הוא כול עולמה.
גם הוא עדיין חושב עליה בלילות, כשחשוך.
הם אף פעם לא היו באמת ביחד, לא רשמית.
כשהיו נפגשים היה תמיד מתח באוויר.
כשהיו עם אנשים נוספים היא לא הסתכלה לו בעיניים.
"אתה לא תעשה את זה", היא אמרה לו.
"אתה לא תלך לשם. לא לקרבי, אתה שומע?"
עכשיו הם שהו על תקן 'ידידים'.
"אין לי ברירה," הוא ענה לה "אני חייב את זה לעצמי."
דמעות נתאספו בעיניה הירוקות הצלולות.
לילות שלמים היא לא ישנה, דאגה לו כול כך.
בכתה לתוך הכרית, צעקה, קיללה.
הוא חזר כול סוף שבוע, היא לא נתנה לו מנוח,
"אס-אמ-אס לפחות פעם ביום, אתה מבין אותי?"
הוא התקדם, נהיה מפקד של איזו פלוגה,
חזר הביתה פעם בחודש-חודשיים.
היא התחילה לשתות, הזריקה הרואין, נכנסה לדיכאון,
רק בגלל הדאגה אליו, שאכלה אותה מבפנים.
"תראה למה הפכתי, מה נהיה ממני".
"אני מצטער, אני מאושר עכשיו, אל תאשימי אותי".
הוא נהיה אדיש לעולם, אדיש לכולם-כול הזמן.
ניסה לנתק קשרים, רצה חיים חדשים, לבד.
היא לא הניחה לו, לא לאהבתה הראשונה, היחידה.
"אני צריך ללכת, את מעכבת אותי", הוא אמר לה בחוסר סבלנות.
"בבקשה, עוד כמה רגעים... אני רוצה לראות אותך", התחננה בפניו,
תולה בו מבט מתחנן.
"תראי, אני לא יודע מה ציפית שיקרה בינינו, אני לא רוצה אותך.
תעזבי אותי, בבקשה",
היא הסתכלה עליו, על עיניו החומות הגדולות וסטרה לו.
הוא לא חזר יותר הביתה.
בתיאום כאילו מושלם, היא לקחה מנת יתר,
הוא ירה בראשו.
באותה שנייה בדיוק, נשמותיהם נשלחו מעלה.
היא תמיד אמרה שהם יקברו אחד ליד השנייה,
הוא פשוט לא הקשיב לה.
|