הוא - משורר
מינימליסט

כותב מעט - אומר הרבה

אני - חוטאת בכתיבה
שופכת מלים על גבי דפים את
תהודות יצירתיות נשמתי

והוא כותב בלילות מילים
והם בטוחים שהיתה שם משמעות
נסתרת
והוא כותב דפים ריקים
והם חושבים שהוא גאון ספרותי
ואני - אחרת.
שוזרת כל מלה בקודמתה
מכינה מקלעת מלאה  

והוא מעורר פרובוקציות וכעס
והסכמה גורפת.
שהוא-
אינו עירום,
הוא עילוי לתפארת.

ומנתחים הם את הרווחים ולא את המשמעות
ונעזרים הם בכלים ולא בתחושות

וודאי. אני מחליטה צד לקחת
הרי גם אני במקומם הייתי מתווכחת
כשיש מלה אחת בשיר
מה משמעותה
גם אני הייתי מתרעמת ללא היסוס
ומיד משתתפת גם אני בפולמוס

יורשו של מי הבחור הצעיר?
וכתיבתו - את מי הוא מזכיר?
וכמעט מצאתי את הכוונה שאחרי המילה
ומהרהרת,
מי נהג לכתוב מלה אחת בודדה?

ולמיטב ידיעתי היה זה בן יהודה ששורר מלים
הוא החיה עברית שלמה
אך האם קרא לזה שירה?
הוא יושב בביתו עפרונו אינו זקוק לחידוד
וחושב על מלה בודדת שהוא יכתוב
לפעמים יחתוך אותה באמצעה
לשם שימוש מתוחכם בחציה
וידגיש שם חלק מהותי
והמילה, בעיני מילה.
הוא לא תפס אותי

אולי אני מצדדת בדור הורי
כשאני אומרת
שמלה אחת לא די
אבל עברית כזו שפה מוצלחת
ואפשר לשחק בה כמו ילד סקרן
להפוך ולהפוך לכאן ולכאן
ומשורר צריך שיהיה לו
מעט עצב בעיניו,
קורטוב של טוב
והרבה מלים לשורר בם.