24.06.2002, צהריים
"היי ליזה, מה קורה?"
"בסדר. מה איתך?"
"אחלה. שמעת מה קרה?"
"לא".
"מה? מורן לא סיפרה לך?"
"לא".
"אמא שלי נפטרה"

17.8.2002, 21:00
"אההם. היא נפטרה. אתם יכולים להיכנס להיפרד ממנה אם אתה
רוצים"

ספטמבר 2002, ערב
"אני עוזב ברגע שאני מוצא עבודה אחרת"
"אבל ערן, אם תעזוב מי יזרוק עלי סוכריות על מקל או ידביק עלי
מדבקות של מקודד?"
"נמצא מישהו אחר :) "
"אבל הוא לא יהיה מצחיק כמוך"

16.10.2002, צהריים
"ליזה, מה קורה? את בבית?"
"לא. למה?"
"קרה משהו, זה אבא של יותם. אההם..הוא היה חולה..היה לו סרטן.
והוא נפטר"

מאי 2003, צהריים
"היי ליזה. מה נשמע? יש לי בשורות לא ממש טובות. אימא של אביב
נפטרה אתמול. יש סיכוי שתצליחי לצאת להלווייה?"

אוגוסט 2003, ערב
"מה?! ליזה! את מכירה את קוסטה?? איזה מצחיק!"
"כן. הוא ממש חמוד. למרות שלא ראיתי אותו מאז שהתגייסתי"
"האמת היא שהוא עוזב לארה"ב עוד שבוע"

מרץ 2004, צהריים
"משמרת אחרונה, אה?"
"כן"
"לכמה זמן את נוסעת?"
"בעקרון חצי שנה אבל נראה, אם אני לא אתקבל ללימודים אני אשאר
עוד"

יוני 2004, אחר הצהריים
"תגידו, איפה רמי? לא ראיתי אותו כבר איזה שבועיים"
"הוא עזב"

אוגוסט 2004, צהריים
"אני מצטערת להפריע. יש לי הודעה חשובה. מישהי מכן הייתה בצפ"ט
131?"
"כן, אנחנו"
"מישהי מהקורס שלכן התאבדה אתמול. ההלוויה היום אז אנחנו נשחרר
אתכן מוקדם אם אתן רוצות ללכת"

16.10.2004, לילה
"היי ליזה. תגידי.. את זוכרת איך קוראים לזאת שתמיד הייתה באה
איתנו לבארקה? הידידה של שמוליק?"
"מלי? החברה הכי טובה שלי? כן. נדמה לי שיש לי שאני זוכרת איך
קוראים לה. מעפאן :) "
"אההם, שמוליק התקשר אלי כרגע, היא נפטרה היום"

קיץ 2005, צהריים
"אהלן ליזה, תגידי, שמעת מה קרה?"
"אוי אלוהים.. אני לא יודעת מה זה אבל כל פעם שאתה שואל את זה
מישהו מת"
"את זוכרת את לאון מהשכבה?"
"מן הסתם. למדנו ביחד מכיתה ז'"
"הוא התאבד"

אוגוסט 2005, ערב
"שי, מה קורה? איך זה שלא התקשרת אלי היום?"
"האמת היא שעזבתי"
"מה?! מתי? אבל ראיתי אותך אתמול!"
"כן אתמול הייתה הפעם האחרונה שלי. אני הולך לנוח עכשיו קצת.
להתרחק מכולם"

ספטמבר 2005, צהריים
"וואוו, יובל, אני לא מאמינה שזה אשכרה השיעור האחרון שלנו
וואו.. זה, יום שני אתה טס"
"כן, גם אני לא מאמין. וואו ליזה, זה הדבר הכי יפה שמישהו כתב
לי אי פעם. רק שתביני כמה כל זה הדדי - את התלמידה היחידה שלי
כבר חודש. את היחידה שאני המשכתי ללמד עד עכשיו"

סתיו 2005, צהריים
"תגידי, זוכרת שסיפרתי לך שלאבא של דודו היה סרטן?"
"תן לי לנחש".
"כן. יום"

מרץ 2006, צהריים
"זוהתה גופתו של הצעיר הישראלי, אורון לאוטמן, עמו נותק הקשר
לאחרונה. הודעה על כך נמסרה לבני משפחתו. ממשרד החוץ נמסר, כי
הגופה נמצאה באחד מנקיקי האגם"

אפריל 2006, ערב
"אולי שנה הבאה כשאני אהיה בארה"ב".
"מה ארה"ב? ומה עם ירושלים?"
"אני חושבת לדחות את הלימודים ולטוס לשנה"

מאי 2006, ערב
"אני לא יכול להיות שם בשבילך כרגע למרות שאת יודעת כמה הייתי
רוצה. זה יותר מדי כואב לי"

יוני 2006, צהריים
"אתה לא חייב לעזוב, אתה יודע"
"אני כן. את יודעת שאני אף פעם לא אוכל להיות מאושר כאן. יהיה
לי מאוד קשה בלעדיכם, אני יודע שיהיו לי חברים חדשים והכל, אבל
רבאק אתם החברים הכי טובים שלי. אבל אני חייב לעזוב"

7.7.2006, 22:00
"אז מה עידו? אתה אשכרה טס"
"הגיע הזמן"
"כן, אה? וואו, קנדה. זה רחוק. כאילו - יש מקום יותר רחוק
שיכולת לבחור לטוס אליו?"
"אהם. אנטארקטיקה? :P "
"וואו...זה ממש מוזר. רבאק עידו! זה ממש ממש מוזר!! אתה טס עוד
יומיים וראיתי אותך מה? פעמיים השנה"
"אני ניסיתי לשמור על קשר, את זו שתמיד הייתה עסוקה"

"את נקשרת מהר לאנשים אני רואה", אמר לי מישהו היום.
"לא ממש. האמת היא שאני די סגורה אבל כשאני נקשרת, אז כן, זה
עד הסוף"
"זה לא בריא"

אז נכון, כשאתה נקשר לאנשים יש הסתברות מסוימת שהם יעזבו, בדרך
זו או אחרת, אבל אני חושבת שכמות האנשים שאני נפרדתי מהם חורגת
קצת מגבולות הנורמה בכל דרך שבה נסתכל על זה. וזו לא הכמות, זו
גם לא הקירבה. לא הייתי בקשר עם ליאון אחרי בית הספר, בחיים לא
דיברתי עם עינת אחרי הקורס ואפילו לא ידעתי שאורון בהודו!
זה התזמון! בכל פעם שיש איזה הפוגה ואני אומרת שאולי עכשיו סוף
סוף אנחנו נזכה לקצת נחת זה שוב קורה. עוד מישהו נוסף - מת,
עוזב, מה זה משנה?
ונראה שככל שזה מישהו שחשוב לי יותר, ככה הוא נוסע יותר רחוק
וליותר זמן.
אז חלק חוזרים, והרוב שומרים על קשר. אבל התזמון.
כשאני נקשרת למישהו אני נותנת לו איזשהו חלק ממני והפרידות
האלה, כמה כאלה כבר אפשר לשאת?
יש תורה שלמה שמתבססת על כך. על כך שכל דבר הינו זמני. הכל
בסופו של דבר נעלם. אבל התזמון.

אז כן, גם אני קיבלתי את ההרצאה על "לכל דבר יש זמן" ו"אם לא
היית איתו בקשר שנה הייתה לזה סיבה ואל תכעסי על עצמך עכשיו
כשהוא טס". אבל זה לא עובד עלי. לא עבד אף פעם. זה חלק מהחיים
שלי. וכנראה שפרידות הן באמת טבעו של עולם ואני רק רגישה לזה
יותר מאחרים.
אבל התזמון.