הוא קרא לי נערת השדות - ואהבתיו
יד אחת על מותניו, השנייה מוחה את זיעתו מהמצח שאליו דבקו
תלתליו החומים בעודו מביט בגאוות פרי עמלו: תריסרי כבשים יצרו
לו עדר מפואר מאין כמוהו ואף צמרו של העדר היה למשל ושנינה
בקרב השווקים. "ככה, יפה שלי," הוא היה שב ואומר "אני בונה
מחדש את מורשת עמנו, עם ישראל", ואני, מביטה בו ומהנהנת, מוכנה
להיתלות באמונה שלמה בדעותיו.

ובסתיו הגולן פורח, לו רק לרגע חומק ברשת של צבעי וגווני
טרם-חורף עד שאלו ישטפו בגשמים על מנת שיפרחו ביתר שאת בבוא
האביב.
הר מרון נישא גבוה בעודו משקיף בגאווה יגעה על סביבתו, שולח
מדי פעם מבטים נכספים לאותו הר שפסגתו נישאת משלו ואף
מדרונותיו מתקשטים בצמחייה לפני בואה של הקרה, שתכסה הכול
בשכבה עבה
של שלג.

כבשותיו נעימות מזג כמגע צמרן, מלחכות את עשב הרמות ללא יודעין
שהוא עומד ומשגיח מפני חומסים הזוממים להן רעה, לפעמים הוא
מעיר את כלביו ממרבצם לשם משחקים או שלעיתים הוא מוריד את תיקו
המטולא מכתפיו הרחבות ולאחר חיטוט קצר במעמקי התרמיל, הוא
מוציא חליל עץ מעשה ידו ומנגן.

שערי אסוף במטפחת בהירה, חולצתי נדבקת לגווי מרוב לחות וזיעה
ורגליי המכוסות חצאית ארוכה וגסה התחככו ללא הרף באדמה בעודי
כורעת לשם עקירת עשבים שוטים שפשו בשדה קרוביי, רצה הגורל ונער
עבר שם, תופס את מראן של רגלי נערה עברייה בעודה מרימה את הבד
המטריד את עבודתה, רגליי כעורות ובעוד השמש משחימה
את עורי - רגליי נותרות בהירות כרגלי העירוניות.
הוא המחוצף, מטריד את שלוותי בצחוקו וזוכה למנה אפיים בצדי
פניו מאחת מנעליי, "נערת השדות" הוא קרא מספר פעמים במשובה,
"אם תועילי להרים את החצאית עוד קצת, גם אני וגם הכבשים נזכה
לחזות ברגלייך היפות", בעוד אני עומדת נבוכה מפני הנער עם אחת
מכפות רגליי יחפה.

שלוש שנים עברו מאז ואני עוד לצדו, מלטפת בן צאן צמרירי ומתוק,
מאזינה למנגינותיו עולות אל שמי הצהריים ומשמחות את נפשי, "למד
אותי לחלל" אני מבקשת והוא נענה ברצון, חיוכו ערמומי כאשר ידיו
עוזבות את זרועותיי לטייל מעט לפני הטחתם של איומיי הכוזבים.

פגישות רבות היו לנו, תחת שמיים זרועי כוכבים, תחת עצי הדר
בפרדסים, תחת סככה דולפת מי גשמים כאשר חלקנו נשיקה ראשונה.

הוא ממלמל בשנתו דברים שטותיים ופעוטי ערך, אני נותנת דרור
לאצבעותיי לבחון את תווי פניו, לעבור ברעמת שערו העבה ולהסתקרן
מהמגע החדש של הזקנקן שהוא החל לגדל זה זמן מה.
העשב מרשרש תחתינו, עץ זית ותיק משמש לי משענת וחיקי משמש לו
ככרית. אני מאזינה לחלומותיו ומחייכת לעצמי בעודי שומעת את
דבריו, את שמי הוא לוחש ואת ידי הוא מבקש ובהתעוררו אל מאור
פניי זה אכן מה שהוא יעשה.

בשישה לאוקטובר 1973, בעודי מנסה לתמרן את המזון לפיו של עולל
קשה-עורף, נשמע צלצול טלפון המחוגה בביתנו.
ימים עברו ובעיניים כלות בהיתי בבן-דודי הצעיר חוזר לזרועות
אמו המתייפחת מאושר, אות חדש מקשט את מדיו, שני צדדיו הכחולים
נעצרים פעם בקו לבן וממשיכים כמעה עד הקו הלבן השני, מפריד בין
הכחול לאדום - כמו חזיתות האנשים המפרידות בין אינסופיות
השמיים לאדמות הגולן שרוו מדם.

הכבשים נותרו כשם שהיו, המרעה הירוק נותר כשם שהוא,
דברים רבים למדיי נותרו ללא שינוי בהם
ורק אני, עליתי מעלה אל הרמות והחליל בידיי שר לאהובי קינה.

הוא קרא לי נערת השדות - ואהבתיו.