ניסן עכשיו והאביב אט אט מפנה דרכו לקיץ. ירושלים, אומרים:
"תמיד מתאחר הקיץ להגיע אליה מפני הריה הגבוהים המצננים אותה".
לא כך חגיה, בזמן חגים רועשת וגועשת העיר כאילו מפחדת להפסיד
מקום בכרכרה לעולם הבא. אנשים רצים ואצים לקבל את פני החג, עד
שציפור המביטה מטה לירושלים בזמן מעופה תדמה שראתה נמלים עמלות
בקנם. היא מצידה נכנסת את חדרה כרגע וסוגרת את הדלת אחריה,
כאילו מנסה שלא לתת לו להיכנס, למרות שהיא יודעת כי אין שם אף
נפש חיה. היא יושבת על הכיסא שליווה אותה במשך רוב שנות
נעוריה, בבית הוריה, ומנסה להתרכז. באמת שהיא מנסה לקרוא את
המאמר הפרוש לפניה, חופשת הפסח כבר החלה והיא מחויבת לסיים את
עבודת הסמינר. עיניה מניחות עצמן בעייפות על משפט מהמאמר והיא
מתחילה לקרוא בו- "תיאוריה זו היא אינטגרטיבית וביצועית
בהתאמה"... (מה יהיה איתנו שחר? למה אני תמיד כועסת עליך? למה
אנחנו לא מסתדרים ביחד?) "מה, רגע, עוד פעם אתה נכנס לי לראש
ולא רוצה לצאת, די, די כבר, אהבה! "כמה שאני שונאת אותך", היא
אומרת לעצמה. היא מניחה את העט ומסיטה מבטה אל עבר החלון,
ארבעת הקירות שסוגרים עליה, הדלת הנעולה בבטחה והמרחק הרב
שביניהם כרגע, כל אלה לא יוכלו למחשבותיה. מחשבות נודדות
ומתעופפות, הן חוצות מרחקים עצומים כזמן הינד העפעף. שלא כמו
לבני האדם, למחשבות האדם אין גבולות פיזיים, דבר לא יעצור
אותם.