בכל עת שאביט בשמש,
אזכר בשיערך הנופל על כתפייך
כאש המתלקחת והמתגלגלת
בשדה חיטים יבש.

בכל עת שאראה את הים,
אזכר בעינייך
שגליהן הגועשים והקוצפים
מתנפצים על מזחי ליבי,
מטביעים את נפשי
במעמקי מצולותיהם.

בכל עת שאחזה בשלג הצח,
אזכר בשינייך הצחורות
שניבטות מחיוכך,
ערוכות בסדר מופתי
כאריחי קירות נפשי.

בכל עת שאתבונן בדם,
אזכר בשפתייך הדקות והענוגות
כחוט השני,
ודם אהבתי עודנו עליהן.

ובכל עת שאזכר
בך,
גם אזכר
בכך
שכעת אוחז בך אחר,
טוב יותר,
משהייתי אני.