לילה. אפלה כבדה כיסתה את שמי הערב הקודרים. רוחות קרות נשבו
והכו בעוצמה בכל הבא ליד. העצים מצדם התנענעו מהתקפותיה של
הרוח, אך אף על פי-כן לא נתנו לה לנצח אותם, הם נשארו במקומם,
עומדים.

התבוננתי בהם בהערצה. לו אני הייתי יכול להיות כמוהם...
להקות עטלפים עפו מצמרת עץ אחת לשנייה בעודם משמיעים צווחות
וזמזומים משונים. פחד - הייתה ההרגשה הראשונה שהתעוררה אצלי.
העלטה המוחלטת שאפפה את המקום נראתה מאיימת. הקפדתי להתרחק
מצלי העצים הגדולים בעלי השיניים והציפורניים הגדולות, שנראו
כמפלצות בסיוט.

הקפדתי לא להסתכל לאחור. לא יכולתי לשאת את הפחד שמא משהו אורב
לי, צר או אויב - ורוצה לפגוע בי. המשכתי להתקדם בדרך, לאן
שרגליי נשאו אותי. רגשות רבים בערו בתוכי, כל אחת מהם מנסה
לשכנע אותי להקשיב לה ולפעול לפייה.

זיכרונות כואבים אחזו בי, מקרים שכה התאמצתי להשכיח מלבי, שוב
ריצדו מול עיניי הדומעות. משפטים שנאמרו בעבר, כעת, כאילו
נחרטו על מצבת אבן, ויישארו זכורים בתוכי לעולם.
אני ממשיך ללכת... וכי יש לי ברירה אחרת?

צעדיי נבלעים באפלה. אין מישהו ששומע את קולם, אין איש אשר
מקשיב.
כבר עברתי מרחק גדול. רגליי כואבות. כל גופי כואב, אך אין כאב
מורגש ככאב הלב הסובל.

יעדי לא ידוע, אך גם לא חשוב. אמשיך ללכת, לברוח, להתרחק -
אמשיך לנסות לשכוח את העבר - אמשיך...