הרבה זמן לא שמעתי את גלי עטרי שרה שאין לה ארץ אחרת, אבל לא
חשבתי שבפעם הבאה שאשמע אותה שרה שאדמתה בוערת פיצוצים אדירים
ירעידו את השמיים. אני שומע אותה שרה וכל משפט שלה נשמע יותר
סוריאליסטי, יותר לא אמיתי על רקע הבומים. אבל למה אני שומע
בומים? האם אני במלחמה? ואם אני במלחמה אז איך הגיעה לפה גלי
עטרי?
אני מוציא את האוזניה של מכשיר הMP3 המקרטע מאוזני, מרים את
הראש והנה אני בארוחת צהרים. הבומים לא נפסקים. מסתבר שגם
במלחמה אוכלים צהרים, לא אוכל רב ולא טעים במיוחד אבל אוכלים.
הנה אנחנו, הלוחמים שהמלחמה תפסה אותם בזמן משחק כדורגל
והוקפצו למלחמה כעין הסערה אוכלים צהרים ומחכים שיקראו לנו.
מסביב אנו רואים ושומעים פיצוצים רבים ובעיקר מתווכחים על כל
בום אן הוא שלנו או שלהם. הכל כל-כך אמיתי ולא אמיתי בו זמנית.
ובין משימה למשימה אני נרדם, שוכב עם עוד שני חברי בשק"ש אחד
כשעלינו עוד הקסדות, הרובים, הוסט והנעליים.
בלילה אני חולם על קרבות ומתעורר בבהלה מבומים אדירים של
התותחים שלנו והפצמ"רים שלהם. מסתכל על השעון, השעה אחת, אני
שומר עוד שעה ואין טעם לנסות להירדם, לא אצליח.
בינתיים אני מדמיין את עצמי בארץ אחרת, רודף אחרי ארנבים ואוכל
שסק. בלי בומים, בלי הפחדות, בלי דיווחים על חבר שנהרג - רק
ארנבים ושסק.
ובין ארנב לשסק אני שומע פתאום קול מלמעלה, אלוהי הארץ האחרת
מדבר אלי ואומר: "ינון, קום. יש לך עוד 10 דקות שמירה." מסתבר
שחלמתי. צדקה גלי עטרי, צדקו הפיצוצים, אין ארץ אחרת.
בגוף רעב ולב כואב אני עולה לשמור, מסתכל על החושך ובין בום
לבום שר שאין לי ארץ אחרת. שר באוזניה של הארץ שלא פוקחת את
עיניה ומשיבה לי רק בפיצוצים.
ובבוקר עולה השחר, הציפורים מצייצות, אך האם מישהו התעורר?
הבום הראשון מבהיר לי שלא. ארצי הכל-כך מוכרת שינתה את פניה
במשחק כדורגל. בינתיים בין בום לבום, כל מה שנותר הוא לשיר,
לשמור ולחכות.
