כמו שכל שחקן מעדיף את ההצגה על החזרות, וכמו שכל כדורגלן
מעדיף את המשחק על האימונים כך מעדיף החייל את המלחמה על
השקט.
נשאלת השאלה איך? והרי אין זה אותו הדבר - הרי המלחמה היא יציר
כפיו הנורא ביותר של האדם וחייל בצבא ההגנה לישראל במרבית
הפעמים הוא בסך הכל אזרח פשוט ששונא מלחמות אך מתגייס על מנת
למנוע אותן. איך הוא יכול להגיע למצב שבו התגובה הראשונית שלו
למשמע פיצוצים היא חיוך מטופש?
הדוגמאות שלמעלה מסבירות את העניין. במהלך כל הכשרתך הצבאית
מלמדים אותך מקצוע - חיילות. מכשירים אותך פיזית, נפשית
ורוחנית להיות חייל בכל רמ"ח אבריך, וחייל הוא יצור שמקומו
הטבעי הוא במלחמה, השקט קשה לו.
כך, יושב החייל בעמדת השמירה ומחכה למלחמה שלא באה, והשקט
הורג. החייל שבתחילה ישב בציפייה דרוכה ומפוחדת מהר מאוד יושב
בציפייה מיואשת ולא אחרי הרבה זמן אף על פי שהסיכון נשאר אותו
סיכון והחייל כבר לא מצפה לכלום.
אז מגיעה המלחמה, ובמקום לפחד מהנורא מכל, החייל מתרגש.
סוף-סוף הוא נמצא במקום אליו הוא התכונן במהלך כל הכשרתו,
במלחמה.
אלמנט פסיכולוגי זה הוא הצלחתה הגדולה של ההכשרה הצבאית שכן
בעוד האינסטינקט הראשוני של כל אדם הוא ללכת אחורה כדי לשמור
על חייו, האינסטינקט הראשוני של כל חייל הוא ללכת קדימה כדי
סוף-סוף להיות שם, במשחק הגדול שבו הוא הוכשר להשתתף, בהצגה
הגדולה בה הוא צריך להיות כוכב.
רק כשהעשן מתפזר והזוועה מוחשית מבין סוף-סוף החייל, אין זו
הצגה ואין זה משחק, זו המלחמה, יציר כפיו הנורא ביותר של האדם
שלקח חברו שלא יהיה עוד חלק מהמשחק הטפשי הזה.
אז, מרוקן מכל כוחותיו מתמלא החייל בדלק חדש, הרסני בהרבה -
הנקמה. הרסני ורצחני מספיק כדי לגרום לחייל, אף על פי כל
הזוועה שראה, לחכות שוב למלחמה הבאה.
