כבר בפעילות המבצעית הראשונה שלי עשיתי במכנסיים. היה זה בגיל
חמש כאשר רדף אחרי צל אכזרי בלילה חשוך וקר. בוכה והיסטרי רצתי
ככל שיכולתי הביתה, אך הוא לא ויתר, וככל שהגברתי את הקצב
הגביר אף הוא. אחרי הדקה וחצי הארוכות בחיי ראיתי סוף-סוף את
אורותיו המרגיעים כל-כך של הבית. פתחתי את הדלת טרקתי אותה הכי
מהר שיכולתי שלא יספיק להיכנס.
בוכה בבכי אדיר של הקלה חיבקתי בחזקה את אימי. הבנתי שלא אוכל
להילחם שוב בקרבות שכאלה, צללים אכזריים הם לא בשבילי, אני
נולדתי בחיקה של אמא ונועדתי להישאר בחיקה של אמא - כשתנור
החימום פועל, האורות דולקים ומרק חם מחכה לי על השולחן שאלגום
ממנו ברגע שאחפוץ.
השנים עברו, אך למרות שהייתי מוגן ידעתי - יום יבוא ואהיה
בצבא, שם הצללים נראים גם באור, פרצופם האכזרי אינו טוב יותר
והם לא יוותרו כמו הצל בן ה5. בגילם המופלג שאיפתם אינה לגרום
לי לבכות בחיקה של אמא אלא להפיל אותי כדי שלא אוכל לבכות
עוד.
והדחקתי את זה, כל-כך הדחקתי את הידיעה שיום יבוא ואעשה
במכנסיים שהייתי מסוגל להעביר את השנים באותו המסלול בלי לרוץ
ובלי לבכות עד שהרגע הגיע.
אני, חייל בן 20, על גבול הצפון כשמולי מוצב של חיזבאללה -
ארגון של אנשים שאיש מהם לא רוצה שאשוב לחקה של אמא ולטעמו של
המרק החם. אך דווקא כשבא הרגע, ופני האיום נתגלו סוף-סוף הצל
האכזרי נעלם. מולי חייל חיזבאללה שמסתכל עלי בעמדה בדיוק כפי
שאני מסתכל עליו ומכוון עלי את נשקו בדיוק כפי שאני מכוון עליו
אך אין בי פחד. זה לא הצל האכזרי, זה יותר דומה למשחקי המלחמה
שהייתי משחק בילדותי כשהיה לי ברור שתמיד הטובים ינצחו.
ומי היה מאמין? גם אני וגם הצל האכזרי לשעבר מהעמדה שממול
מסתכלים אחד על השני בידיעה ברורה שהכל יהיה בסדר. מכונות
המלחמה נראות כצעצועים והמטרה היחידה שנשארה היא לנצח במשחק.
הילד בן ה5 צורח לי לברוח - זהו צל אכזרי, אך איני מקשיב לו
עוד - זה זמני להיות גיבור.
ומה יהיה הסוף? ומי צודק? איני יודע. בכל רגע נתון יכול לנחות
פה טיל ומשום מה אני לא באמת מאמין לעצמי כשאני כותב את זה.
המשחקים הללו נראים ילדותיים מדי בשביל שאנשים ימותו בשבילם,
פשוטים מדי בשביל לברוח מהם והרבה פחות מפחידים מהפעילות
המבצעית ההיא, אז בגיל 5.
הצל כבר לא קיים, אני חשוף. הוא אינו יכול לגונן עלי יותר.
