הפעם כשאסע עם הרכבת,
אשאיר את שאר הקרונות מאחור.
כמובן שאהיה חייבת לחזור בסיבוב הבא, לקשור אותם שוב אל הקטר,
הרי הם שלי...
אבל, רק הפעם אסע בלעדיהם, מטעני כבד - בזוי וטמא.
אני אשען לאחור על מושב הנהג, אנהג את דרכי ואחשוב...
איך לתקן את כל האנדרלמוסיה שאני יצרתי במו ידיי, או שפשוט
אשכח.
אבל אני אסע, אני אמשיך לנסוע, אף אחד לא יעצור את הרכבת שלי!
אני אבנה את הפסים מחדש ואעלה את הרכבת עליהם... ואני אסע!
אני גם אחייך, אני אלמד לפשק את שפתיי ואראה את שיני (אומרים
שיש לי חיוך יפה)!
אני אראה לכולם, מעכשיו אני אעלה רק ראויים לרכבת שלי.
יהיו ממתקים, ריקודים, שמחה...
מדי פעם, כשאחזור ואסיים את הסיבוב יהיה גם עצב, יהיה קצת פחות
טוב... אבל אני אצא לסיבוב נוסף.
אני אסע עד שהרכבת שלי תזדקן ותבקש מנוחה.
פשוט אסע...