|
בדלתות זיכרוני
מפלצות שומרות
מונעות ממני להציל אותך
תביני אני רוצה, ילדה, תביני
המראה מחשיכה את החדר
והדלתות ננעלות בכאב דוקר
את רודפת אותי, ילדה
לא מרפה מאחיזתך הנוקשה בנשמתי
אני יכולה לשמוע את דמעותיך
מתרסקות ונשברות על רצפה קפואה
רסיסי דמעותיך פוצעים את כפות רגלי
את מרגישה אותי
אני מרגישה אותך
וכשהמלאכים יצאו החוצה
לשמור על גופות חסרות חיים
חמושה באתי לחסלך
הולכת על רצפה בוערת
עוקבת אחר זכוכיות אדומות
ומגיעה אל העולם שלך
משותקת למולך - נשקיי איבדו ערכם
דמעותי הרטובות נוטפות על לחיי
כשידיי רצות לעטוף אותך בחום
"בבקשה, תני לי ידך ילדה...
אני ארפא אותך...
ארפא אותנו" |
|
|
פעם אחת, בממלכת
הסלוגנין, לפני
שנים רבות, חי
לו סלוגן אחד
מאושר. הוא היה
מאושר, כיוון
שהיה לו הכל: כל
מה שסלוגן צריך
בחיים. וכיוון
שסלוגנין אינן
צריכין דבר, היה
סלוגננו מאושר.
זה
אוטוביוגרפיה,
דרך אגב.
(ללא כינוי) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.