אתמול הייתה בי אופטימיות
"תחייכי, ואולי, יהיה לך סוף-סוף טוב. "
אתמול רציתי לאחוז בתקווה,
שקולי סוף-סוף ישמע ויתקבל."

בתקווה ופרפרים בבטן
הגעתי אל המקום שקבענו.
"איפה הוא, איפה הוא נוווווו..."
חיפשתי אותך ולא מצאתי...

בעיניים שקועות מתגלגלות אליך התקשרתי.
"סליחה טעות שלי", אמרת,
"מאוחר כבר, נפגש ביום אחר."
"טוב", אמרתי.
ניתקתי, לא יכולתי לדבר.

חסרת-נשמה עליתי את כל הדרך חזרה,
דורכת על פספוסי חיי
ולא יודעת לאן עוד מועדות רגליי
והנה האוטובוס עליו הייתי צריכה לעלות
ולא היה בי כוח ורצון אותו לתפוס
במילא אין לי לאן למהר, אין לי לאן ללכת.

ישבתי בתחנה לבד
הפסימיות אותי שוב חנקה
כולם כבר מצאו את דרכם
ואני כאן בעיניים שקועות מתגלגלות
בעצב?
בכעס?
בטירוף?
לא יודעת
אתמול הייתה בי אופטימיות
והיום קהות חושיים...