עשר ועוד רבע בבוקר.
אני קמה מהמיטה לאחר לילה חצי ניטרלי, וכעבור זמן מה מוצאת
עצמי מתיישבת לארוחת בוקר עם אימי.
המאוורר כרגיל, מפלח באגרסיביות את המתח שבינינו.
עוברות מס' שניות של בחינה, ואז אני קופצת מהכיסא ומכניסה לחם
לטוסטר-צנים.
הפעם אלה הם קצוות.
עובר עוד זמן, שתיקה, ואז אלה קופצים בחולשה,
ונמרחים בגבינה מלוחה.
אימי מתבוננת ומיד מגיבה;
"זה מוכן מבחוץ אך לבטח נשאר קפוא מבפנים. זו בד"כ הבעיה עם
קצוות".
בינתיים אני נוגסת ומגלה שצדקה.
אני שונאת כשהיא צודקת.