[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תום אשד
/ The Autumn Collector

המוות ניקה את הרחוב.
לא, לא מגופות של אנשים מתים ולא מנשמות סוררות.
הוא ניקה את הרחוב מעלים שנפלו בזמן השלכת.
בעזרת החרמש הארוך שלו, שקצהו כבר היה חלוד משימוש, הוא שיפד
את העלים וזרק אותם אל הפח השחור הגדול שלצידו. זאת הייתה
מלאכה איטית ומשמימה שנראתה כאילו לא תסתיים לעולם.
גולגולתו הקרה ניצבה מתחת לברדס השחור של המוות, גלימתו השחורה
ריחפה מעל העלים ולא נגעה ברצפה מעולם.
מבטו של המוות היה ריק כתמיד, לא אומר דבר.
הוא לא היה רגיל לאסוף עלים מתים שנשרו מהעץ, אך זאת הייתה
העבודה שאהב מכל, כל סתיו היה המוות הולך ואוסף את כל העלים
המתים שנשרו בשלכת, הוא היה עובד לאט ולוקח את הזמן, היה לו את
כל הזמן שבעולם.
הקור חדר לעצמותיו של המוות, לא היה זה הקור המקפיא שאותו חש
תמיד, היה זה קור מסוג אחר, קור נעים שכזה, רוח סתיו מנשבת.
הוא עצר את עבודתו והביט אל השמיים, הם היו מכוסים חלקית
בעננים אפורים שדמו לו לכבשים עייפות וזקנות.
הוא לא בחר להיות המוות, אותו אחד שאחראי על אסיפת נשמות המתים
ושליחתם אל העולם שמעבר, אך הוא נבחר לכך והוא לא היה עקשן
מספיק להתנגד.
הוא הביט באנשים המעטים שעברו ברחוב מולו, דורכים על העלים אשר
הפיקו צליל רטוב של גשם, הוא הביט אל תוך נשמתם.
הם היו נבחרי האלוהים, לא הוא ולא מלאכי גן העדן ששירתו את
האלוהים, הם.
הוא לא כעס, מחשבות אלו כמעט ולא חלפו בראש, ככה העולם עבד.
המוות הביט בנשמה הבוערת שלהם, בכל אחד מהם עבר פחד לא מוסבר
בעמוד השדרה.
עמוק בפנים הנשמה שלהם חשה בו, אך הם לא יכלו לראות אותו.
המוות ראה את כל הפחדים שלהם, את התקוות ואת הרצונות, בני אדם
לא היו מסובכים מדי להבנה.
המוות התיישב על המדרכה הרטובה, נתמך בחרמשו.
הוא עייף, עייף ממלחמות ועייף ממוות ועייף מהחיים.
המוות ידע שגם באחרית הימים הוא יעמוד שם ויאסוף נשמות, כשם
שהיה שם לאסוף את נשמתו של הבל מין האדמה, עבודתו תסתיים רק
בקץ העולם כשלא יהיו יותר חיים שיוכלו למות.
המוות לא יכול לפרוש, הוא לא יכול לעשות שום דבר אחר, הוא לא
יכול לעשות דבר אחר.
לא כמו אחרים הוא לא יכול לפרוש ולא יכול לשנות תפקיד או אפילו
לנוח קצת.
העבודה לעולם לא הסתיימה ומרגע שהדם הראשון נשפך על האדמה מוות
לא נח.
היו גם אותן נשמות שמתו מוות טבעי, שהיו מוכנות לבוא איתו
בקלות והיו מוכנות.
אך היו גם אותן נשמות שמצאו את מותן בדרכים אחרים, אלה היו
נפשות שצרחו, שנאבקו בו.
הוא לא הקשיב להן, הוא מעולם לא עצר והקשיב לנשמה, ניסה לומר
מילה מנחמת או אולי קצת לרחם.
הוא מידת הדין, מידת הצדק ולא מידת הרחמים.
הייתה זו עבודה מעייפת וארוכה, והיא לא הסתיימה לעולם, המוות
היה בודד ומריר וכדרך קבע המוות בדרך כלל לא היה שמח.
השמש החלה לשקוע ודמדומים של לילה סתווי ואדום הופיעו באופק.
המוות חש בעצמו דוהה, היו לו נשמות לאסוף.
הוא נאנח.
המוות ניקה את שדה הנשמות שהיה מולו, אוסף אותן אחת, אחת אל
תוך פח שחור גדול, הייתה זו עבודה משמימה, שלא הסתיימה לעולם.



                                       





הצעה לתרגום מתאים לעברית תתקבל בברכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לעולם לא אחתום
קבע...



טוראי אמנון
ליפקין-שחק


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/5/07 8:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה