כשהתותחים רעמו, סבא היה מקבל את המוזה ושוטח בפנינו את
תוכניתו הייחודית לפתרון הסכסוך היהודי ערבי. "פצצת אווטם אחת
על הערבים ואז יהיה שקט כאן", היה מכריז ממרום מושבו שעל
הכורסא, מהדק את אחיזתו על המסעד. שום מחאה לא נרשמה, אף דיון
פוליטי נוקב לא התעורר ובאופן כללי היה שקט בסלון, חוץ מהחדשות
שהחרישו את אוזנינו, כי סבא לא שומע טוב.  
זה שלא שישרנו קו אידיאולוגי, או ששקלנו לרגע את ההיבט
הטקטי-מבצעי הנגזר מן ההכרזה שהוטלה אל חלל הסלון. ככה סבא
אמר, ועל כך אין עוררין.  
בפולין היה אחרת, וגם על כך אין עוררין, מעולם לא היה. מקומו
של סבא על הספה הטובה ומקומו בעולם כניצול, הקנו לו פס
חופשי-תמידי מתקינות פוליטית ומהתייחסות ביקורתית לדבריו.
הרי אנחנו בסך הכול בילקלעך קטנים והוא, האיש שראה הכול. ראה,
ושתק. מעולם לא היה איש של מילים, וגם זאת בלשון המעטה. אני לא
יודע אם ככה היה פולין, אבל תמיד דמיינתי לי מדינה גדולה
ושקטה, מין ארץ כזו שהאנשים בה מדברים רק כשצריך. "אלונצ'י,
מלח", הם אומרים כשצריך להעביר מלח. "אלונצ'י, משקה", הם
אומרים כשהם צמאים, או פשוט מרימים את הכוס באוויר ומזיזים
אותה קדימה. "מה עם קצת אסן", הם רוטנים שם לעצמם, כשהאוכל של
אמא מאחר להגיע.
אבל אולי זה בעצם היה קשור למחנות. תחת אוזנו הפקוחה של הצורר,
יש לברור בקפידה את המילים שנאמרות, יש לומר רק את מה שהוא בעל
חשיבות עילאית לרגע הנתון. במצב כזה, מילים מסוימות מקבלות
מעמד נשגב ונחקקות בתודעה לעידני עידנים. קרטופלעך, למשל, היא
מילה הטומנת בחובה עולם ומלואו, גם שנים רבות אחרי המלחמה. אם
יש לך קרטופלעך אז מה אתה עושה קרכצען כל הזמן? הא? נניח וסבא
היה איוב בזמן ה-showdown הגדול שלו עם אלוהים, וה' היה ממטיר
עליו את כל אסונותיו, סבא היה מחייך ואומר לו - "נו, אבל יש לי
קרטופלעך". נדמה לי שאלו יהיו חילופי הדברים. אולי גם יוסיף
איזה "משיגענע קופ", בכדי לסכם את העניין אחת ולתמיד.
מצד שני, יכול להיות שזה בעצם אשמת הרוסיס. הרוסיס היה, או
למעשה עדיין, רסיס כדור אשר חדר אל מצחו של סבא בעת מלחמת
השחרור ונותר בראשו כאורח לא רצוי. את מה שהחסיר הרוסיס בגודל
פיסי, השלים במשמעות מיתולוגית. מדי פעם לפעם סבא היה קורא לי
אל הספה, ולוחש: "אתה יודע שיש לי רוסיס בראש, זה קיבלתי
בלחימה". באופן אישי היו לי קצת ספקות לגבי העניין עם הרסיס.
כלומר, יותר סביר להניח שהרופא הוציא אותו ולא איפשר לו להתארח
בנינוחות שכזו, כל השנים האלו.  יום אחד, כשלקחתי את סבא לעשות
צילום רנטגן, התגלה לו פס לבן ודק שהופיע במרכז מצחו. הרוסיס,
מלמלתי בהשתאות. גם עליו אין עוררין.
באחד מימי הזכרון הוזמן סבא ליד ושם להניח זר בשם העיירה. לאחר
שסידר את השלייקעס ולבש את החליפה הכחולה, הצמיד לדש החליפה
עשרות עיטורי כבוד, מורשת מתקופת הפרטיזנים שלו. לפני שענד
אותם, עזרתי לו להבריש את הכוכבים המוזהבים עם מעט שמן. לאחר
מכן בחן את עצמו מול הראי והבריש גם את המצח. הרוסיס, העיטור
החשאי, היה זקוק להברשה גם כן, למרות שסבא נשא אותו בכול יום.
מעת לעת, נגיד כל יום בשעה שבע, היה מתפרץ בכעס בגלל דבר זה או
אחר. ניסינו לדבר איתו, להבין מה מכעיס אותו, לפייס אותו, אבל
תמיד ידענו, אחי ואני, שזה אשמת הרוסיס. הוא יושב לו בראש
ומביא לו את המשיגעס. אז בסך הכל זה זכותו לאיזה משיגעס הגון
מדי פעם לפעם.

כשסבתא נפטרה וסבא עבר לגור איתנו, היינו אני ואחי בני 15,
ערים ודרוכים לפנינים שהפיק. התקיימה בינינו מעיין תחרות לא
רשמית מי יתעד את הפנינה הגדולה ביותר, מי יאסוף את המשפט
המנצח. לצורך כך נדרשה ערנות מתמדת לנושא, משום שהצדפה של סבא
נפתחה ברגעים הלא צפויים, ברגעים השגרתיים והאפורים ביותר. עד
היום אחי מוביל עם משפט שליקט בעת נסיעה שגרתית לסופר ברחוב
הפלמ"ח, כשהדיסק באוטו ניגן טראנס רועש וסבא פנה אליו ושאל "מה
זה כל התוופים האלו?". אני מפגר מאחור, תקוע עם סחורה גרועה
ומשומשת: "מה, ישנת בלי גרביים?" (כשהייתי מתעטש) או "תפסיק
להיות כמו קצ'קע" (כשהייתי מדבר הרבה). שנינו החזקנו בפנינת
ה"מוומחה", משום שהעולם על פי יצחק התחלק ל"מוומחים" ו"ללא
מוומחים" וזו הייתה אבן פופולארית ושמישה במצבים רבים. לדוגמא
המשפטים "לך לשמואל, הוא מוומחה לענייני קיגעל" או "יש שם
בתלפיות אחד שהוא מוומחה לשעונים" היו בבעלות שנינו. בהעדר
אספקת סחורה קבועה, נאלצנו בתקופות הבצורת להשתמש אפילו ב"אני
צריך פישען וקקען", עד שהרשויות בדמות אמא, הכריזו שסחורה זו
אינה חוקית.

מאז שעבר לגור איתנו, נראה שסבא היה מודע לעסק שאני ואחי
מנהלים ועל כן נטה להתחשב בנו. הוא הפסיק לנהל כל דיאלוג רציף
עם בני המשפחה והחל עונה לכל פונה באמרות קבועות מראש. אם היה
נשאל "סבא, מה נשמע?" היה עונה "דוחפים את הזמן". אם היה נשאל
"סבא, מה קורה?" היה משיב "הכול בסדר, חוץ ממה שלא בסדר".
לקחנו לנו זמן, וקצת סמים קלים, בכדי לצלול לעומקם של משפטים
אלו, שבזמנם נראו סתומים וחסרי פשר, אך היום ניתן לשבצם לצד
אמרותיהם של חכמי הזן היפנים. ברור שיש קשר הדוק בין הקואן
"'What is the sound of the one hand clapping?"  ל"הכל בסדר,
חוץ ממה שלא בסדר", וטובי ה"מוומחים", הפולנים והיפנים, שוקדים
על הפתרון בימים אלה ממש. יום אחד עזרתי לסבא לסדר את ארון
התרופות בחדר שלו, והנחתי על המדף הגבוה בקבוק זכוכית של טיפות
אף. מאסטר יצחק צקצק מיידית ומסר את הפנינה הבאה: "מה שתשים
נמוך לא ייפול מגבוה". ה"מוומחים" עד לא נרגעו מזה.

עכשיו שאני יושב איתו בבית החולים שערי צדק, סבא יודע שזמנו
קצוב והגרמאנים עומדים לתפוס אותו. הוא שיחרר את עצמו מן הנדר
שנטל לדבר רק במשפטים ובאמרות, והחל יורה לכל הכיוונים ובכל
השפות. ממרום מיטתו הגבוהה, מוחו המעורפל מתרופות מנחית עלי
קללות בפולנית, פקודות בערבית, שאלות בהונגרית ויבבות כאב,
בניב אוניברסלי. עוד מעט הוא ילך לישון ויקח איתו את כל
הסיפורים על הספירט שהם הכינו בחווה (90% אלכוהול), את הצורעס
והשליימזל, את הגערגלעך והקיגעל, את הבורשט וכמובן את
הקרטופלעך. ברור שאת הקרטופלעך הוא ישאיר לעצמו.