אתה זוכר את היום שבו נפגשנו? למרות שלא ממש ניתן לקרוא לזה
פגישה. פשוט ראיתי אותך, החלפנו כמה מילים, כמה מבטים, אבל שום
דבר מיוחד.
האמת היא שלא ממש רציתי בהתקרבות. נראית לי די מוזר, אחד שלא
הייתי רוצה להכיר. אבל מה לעשות? דעות קדומות קיימות בתוכנו,
בין אם נרצה בכך ובין אם לא.
אך גורל זה גורל וכן התקרבתי. ועלי להודות שאני שמחה שיצא
להכיר אותך, אפילו שזה שינה אותי באופן בלתי יאומן, וזה הרס לי
תקופת חיים מסויימת. למה? תחשוב שאתה מתאהב במישהי שלעולם לא
תראה שוב. זה כואב, במיוחד כשזו אהבה אמיתית.
זוכר שנשארנו לבד? הסתכלתי לך אז בעיניים. זה היה משהו שמימי.
עינייך היו כל כך עמוקות, כאילו חיים אחרים מתרחשים בתוכן.
חיים שלעולם לא תהיה לי גישה אליהם.
אולי אפילו לא הבנת עד כמה אהבתי אותך. עד כמה שמחתי לקום
בבוקר, בידיעה שעוד מעט אראה אותך. אבל ככל שראיתי אותך יותר,
כך כאב לי יותר. ככל שעבר הזמן, כך התקרב היום בו לא אראה אותך
שוב.
ועכשיו, במבט לאחור, למרות שעבר הרבה זמן, אני בוכה כשאני
חושבת עליך. אבל אתה לא כאן ואינך לראות את הדמעות הללו. דמעות
של נוסטלגיה, דמעות של כאב ושל צער, דמעות של זכרונות העבר
שלפעמים חוזרים אלי.
וכשראיתי אותך בפעם האחרונה נפרדתי ממך בכמה מילים. אני עדין
זוכרת את החיוך שלך, שהיה כל כך יפה...
אז רק רציתי להגיד, שלעולם לא אשכח אותך, ולא משנה מה היה. רק
אקווה שתהיה מאושר בלעדי.....

שלך לתמיד...