שמש גדולה בשמים כחולים וילדה קטנה מתנדנדת. היא קוראת לגבר,
שעומד על ידה: "יותר חזק, יותר גבוה, אבא!" והנדנדה עולה גבוה,
יותר גבוה ועוד יותר גבוה וצחוקה של הילדה מצטלצל באוויר.
מתוך תנועות הנדנדה היא הביטה באדם, ששוכב במיטה. הוא היה רזה
מאד, עורו קפלים, קפלים, ראשו הקריח כמעט לגמרי, פניו נפולים,
פיו חסר השניים קפוץ בזעם ורק עיניו, כאשר הוא פוקח אותן, הן
כחולות וצלולות, שמחות לקראתה ומפצירות. היא ליטפה את ידיו
הדוממות וזכרה כיצד דחפו את הנדנדה, ליטפו את שערה, הושטו
אליה, כאשר חצו את הכביש, ותמיד היו עסוקות.
כבר ימים רבים, שהיא נמצאת לידו, חודשים ואולי שנים. בכל מקום
ובכל זמן עוקבות אחריה עיניים כחולות, שלוות כשמים או סוערות
כים, אך תמיד מתחננות ומפצירות. היא חשה במגע הידיים ורואה
אותן מושטות לקראתה, ולבה נקרע.
ערב אחד היא באה לבקרו, והוא פקח אליה עיניים שלוות, מודות,
כאלו ידע שהחליטה. היא חייכה אליו חיוך דומע ונגעה בידיו, אבל
ראתה אותו דוחף את הנדנדה גבוה, יותר גבוה ועוד יותר גבוה
ושמעה את הילדה קוראת אליו: "יותר חזק, יותר גבוה, אבא!" ואת
צחוקה, שהרעיד את האוויר וקרע אותו.



היא הסתובבה ויצאה מהחדר.