"ערן".
"מה?"
"תביא לי את הבאנג."
שכוב לחלוטין על הספה המתקפלת, אם כי קרוב הרבה יותר לאמצעי
העישון המיידים, הוא התנועע קצת, ניסה למתוח את ידו עד השולחן
- ללא הצלחה - ולבסוף התרומם, הושיט ידו לבאנג, והעביר אותו
לשוכבת מצידו השני של הספה.
הוא נשכב בחזרה אחורה, וחיכה.
לא היו שום קולות, למה היא לא מורידה?
"ערן."
"מה?"
"תביא לי את המצית."
הוא ידע, לחלוטין, שזו אשמתו. היו תשע מציתים על שולחן, ורק
אחת מהן עבדה. כמובן.
את המצית הוא כבר הצליח להביא בלי לקום.
או. עכשיו יש קולות. עכשיו היא מורידה.
שיעול. היא קמה לתנוחת ישיבה והניחה את הבאנג הריק בחזרה על
השולחן.
"את בסדר?"
"זה הכל יחסי..."
הם שכבו שם זמן מה בשתיקה. לפעמים היה נדמה לה שזה מה שהיא כל
כך אוהבת בלבלות איתו. את השקט הזה. גם כשהוא היה משתגע הוא
היה מגוחך ומצחיק. הרבה יותר טוב מאומלל ומעורר רחמים. זה היה
נחמד.

"שירה."
"מה?"
"תביאי לי את הבאנג."
אנחת רוגז ממושכת הגיעה מהכיוון השני של הספה.
היא נמתחה ושמה נעליים, לקחה ארנק, העיפה את הבאנג והמצית
לכיוון הכללי שלו, ויצאה מהבית.
"מה... לאן את הולכת???"
טריקה.

כעבור עשרים דקות היא חזרה, מתנשפת. התיישבה על הספה עם הראש
בין הברכיים ושקית משתלשלת מידה.
"שירה?"
היא סימנה לו 'רגע' עם היד.
הוא ידע יפה מאוד שאחרי שהיא עולה אליו הביתה היא צריכה חמש
דקות מנוחה, להתאפס.
"לאן הלכת?"
"לעשות את זה."
היא זרקה עליו את השקית שבידה. בפנים היה באנג נוסף, מצית
נוספת.
הוא חייך.
"את מפגרת לגמרי."
"זה הכל יחסי..."

"ערן?"
"מה?"
"תביא לי את הבאנג."
"אבל קנית עוד אחד בדיוק כדי שאני לא אצטרך לעשות את זה!"
"קודם כל, קניתי עוד אחד כדי שאני לא אצטרך לעשות את זה,
ושנית כל, ויותר חשוב, איך שהוא, הם שניהם לידך!"

July 20, 2006