עייפה מהכול. נופלת כמעט ללא כוח חיים על האדמה הקרה. הגעגועים
לחורף הקר, לשלג, לחיוך שלו. הדופק אטי כל כך, הנשימות האיטיות
והכבדות. למות, רק למות כבר...לעבור את הסיוט הזה, לעבור לעולם
הבא, לשכוח אותו בדרך. לשכוח ולעולם לא להיזכר בו שוב. פשוט
לשכב ככה, כשהגשם מטפטף על הפנים הקרות, חסרות ההבעה. לשכב
ולתת לגשם לשטוף את הדמעות, את הזיכרונות, את הכאב. לתת לגשם
לשטוף הכול. לתת לגשם להיכנס פנימה, למלא את החלל הריק בו
אמורה להיות נשמה.
יעברו עונות, יבוא אביב ויעיר אותך עם ריח פרחים מתוק. יעיר
אותך בנשיקה, יחבק וייקח את כאבך. יחייך אלייך כל בוקר כאילו
הוא הבוקר הראשון. ואת תתהלכי לך בשבילי האביב שבלבך. תחייכי
לעולם היפה הזה, כל הדברים שפספסת כשחשבת עליו.
יגיע סתיו ואת שוב תיפלי על האדמה הקרה ללא רוח חיים, שוב תפלי
כמו לתוך תרדמה. ושוב הנשימות יאטו, כמעט עד אי אספקת חמצן.
גוססת תשכבי על הדשא הירוק של החיים, דשא שאף פעם לא היה ירוק
בעינייך. שום דבר לא יעיר אותך. אחרי שנים, גם האביב לא יעיר
אותך כבר. את פשוט תהיי שם, באותה תנוחה, אותן נשימות איטיות
וכבדות שכבר לא ירפאו אף אחד. ורק אלוהים לבדו ידע למה את
עדיין פה, עדיין עם רוח חיים כלפי חוץ, למרות שאת מתה כבר שנים
כה רבות.