קרני אור בודדות חדרו אל החדר, אך ניתן היה לראות בבירור את
הרובה נשען על הקיר ליד הגיטרה שבפינה. בהחלט ארוך מדי, אך
יעיל. הוצאתי את המחסנית מהמגירה ולקחתי את ה-M-16 לידיי.

האוטובוס היה כפול וכמעט ריק, כנראה שחוקי מרפי יצאו לחופשה,
לשם שינוי. הלכתי כהרגלי לסוף, מביט לשבריר שניה בעיניי כל אחד
מהנוסעים. חיילת חמודה שנרדמה, אזרח ותיק בעל מראה זועף, זוג
צעיר הנמצא בעולם משלו. דמויות שונות ומשונות, כבכל נסיעה, בכל
אוטובוס. התיישבתי כך שלא יהיה מאחורי איש ונתתי למחשבות לרוץ.
כל דמות עם חיים משלה - דאגות, בעיות, רגעי אושר בודדים. והרי
בסופו של דבר, כולם דומים.

מעט חלודה כיסתה את הקנה, אבל מלבד זאת מצבו היה מעולה. הכנסתי
את המחסנית ודרכתי. "הנשק טעון ונצור, המפקדת", לחשתי לחלל
החדר הריק וגיחכתי. לאט לאט, קדח הקנה צייר עקומה באוויר ונצמד
אל מתחת ללסת.

ירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד בית הקפה, ונכנסתי אליו בריצה כדי
לחמוק מהגשם הרוגז שהפיצו העננים האפורים. בשעה כזאת כמעט ולא
היו בו אנשים, או שאולי בעצם אף פעם לא היו בו הרבה לקוחות, זה
מה שאהבתי בו. בירכתי את יעל לשלום, וקיבלתי חיוך וקפה הפוך.
יעל הייתה אולי הבחורה הכי נחמדה שהכרתי, ובמיוחד כשהייתה
מספקת קפאין. הודיתי לה ופרשתי לפינה מבודדת. פעמוני הכנסייה
השכנה ציינו את השעה, וצירוף הצלילים לרחש הגשם היה מרגיע
ומלטף כמעט כמו ריח הקפה העשיר. חשבתי עלייך. חמודה, עדינה,
בוגרת. את יכולה להיות כל אחת.

הלב פעם במהירות ובחוזקה. האצבע, כאילו על דעת עצמה, עזבה
לאיטה את ידית האחיזה ועברה את הדרך הקצרה אל ההדק. ידעתי
שהנשק נצור, אבל לך תדע. הדם הלם ברקותי כמטורף, האדרנלין הפך
את הנשימה למקוטעת.

את נטלי פגשתי במקרה ברכבת הפרברים. גופה האלגנטי רפוי במושב
הנוח ליד החלון, ועליו נחים שני חוטים של אוזניות, נמתחים עד
אוזניה החמודות. עיניה עצומות, ודאי שמעה אריות מהאופרה האהובה
עליה. התיישבתי לידה, נזהר לא להפריע בנוכחותי. פעם, לפני שנים
רבות, למדנו יחד במוסד חינוך זה או אחר, כבר לא זכרתי איפה
בדיוק. בקושי זיהיתי אותה, אך משום מה לא נראתה לי יותר
מבוגרת. הייתי בטוח שלא תזכור אותי, ובחרתי לא להפריע לה.
הייתה לפני נסיעה לא קצרה. מצאתי תנוחה נוחה במושב, ועצמתי את
עיניי. תמיד אהבתי נסיעה ברכבת, קולות הגלגלים מונוטוניים
ומרדימים. לאחר כמה דקות, הרגשתי תחושת אי-נוחות מוזרה שגרמה
לי לפקוח את עיניי. נטלי התבוננה בי במבט מסוקרן, חיוך קל על
פניה למראה התעוררותי. חייכתי גם אני. להפתעתי הרבה, לא רק
זיהתה אותי, אלא גם זכרה את שמי המלא. לאחר שיחה קצרה, התברר
גם כי אנחנו יורדים באותה תחנה. לא מיהרתי לשום מקום, והצטרפתי
אליה. נטלי לא התנגדה. הגשם נשאר זמנית מאחור, כאן השמיים היו
כחולים ובהירים. טיילנו לאט לאורך שביל בגן הציבורי המקומי,
מעלים זכרונות מאובקים ומרכלים על מכרים משותפים. נטלי הלכה
קרוב אלי, ומדי פעם ידינו התחככו זו בזו. ידעתי לאן השביל
מוביל, ואף שכלל לא הייתי בטוח אם אני רוצה להגיע לסופו,
המשכתי ללכת כתחת לחש עתיק, לא מסוגל לעצור.

זרמי חשמל נשלחו מהמתכת הקרירה והרעידו את ראשי. עצמתי את
עיניי, מחשבותי געשו והתערבבו, ואז לפתע, נעלמו כלא היו. לרגע,
העולם כולו נראה שקט ורציני. האגודל מצא את הנצרה ,והשתהה.
נשמתי נשימה ארוכה, ופרקתי את הנשק. המחסנית חזרה למגירה,
הרובה חזר למקומו ליד הגיטרה. לקחתי את התיק ויצאתי מהבית
לכיוון תחנת האוטובוס. עוד יום.