אני כמו אקווריום. לפחות בעיני עצמי - אני כמו אקווריום. אני
שקוף לחלוטין, כל המניעים שלי לכל דבר שאני עושה ברורים לי
כאור השמש, אף על פי שאני מנסה לרמות את עצמי לעיתים. אני מלא
בעיקר במים, מהות נייטרלית חסרת תוכן ומעש שכל מטרתה הוא לעטוף
ישויות בעלות משמעות. נדמה לי שאין לי שום עניין או רצון לכלום
בעת האחרונה. אני תחת מתקפה תמידית, מנסה להגן על עצמי מפני
חוסר האיזון הכימי שבמוח שלי - שגורם לי להגיב לכל דבר ברגש כל
כך עמוק ופרוע. לא נראה לי שאיש ממש מבין אותי. לא עד הסוף.

כשחושבים על זה לעומק, לא חסר לי כלום מלבד אישה. אני נהנה
מחיי ומהסיפוק שהם מעניקים לי כשאני לא לבד. אני לומד כמעט בכל
רגע שעובר, אפילו כשאין דבר שיסיח אותי מהפגמים שלי והקשיים
שהשדים הפנימיים שלי מרעיפים עלי באהבה כה רבה. יש אנשים
שמסתכלים אלי ועלי בכבוד ובהערכה - אנשים איכותיים הרבה יותר
מכל מי שאי פעם רציתי להרשים מתוך רגשות איש המערות שטבועים
בתוכי. אני מרגיש שלם הרבה יותר מפעם, אך גם חסר - החתיכה
החסרה יצאה למסע בדרכים. לפעמים אני מתגעגע לאדם הפגום כל כך
שהייתי פעם, להצלחה הגדולה יותר שהייתה לו. אפילו המחשבה הזאת
נובעת מיהירות עמוקה, שכן אנשים טובים יותר ממני חוו פחות אף
על פי שמגיע להם הרבה יותר. חוסר הצדק הגלובאלי מרשים בגדלותו
ובחוסר האכפתיות שלו, למרות שאפילו אני לעיתים סבור שהקשיים
שעליהם אני כותב כעת לא קיימים באחרים, ועל כן בסופו של דבר -
הכול מתאזן.

הכול אשליות, כמובן - שכן צדק, כאב, מוסר, אהבה, כולם רגשות,
אמונות ויצירות אנושיים חסרי כל בסיס הגיוני מלבד הכימיקלים
שמסתובבים אצלי בראש. מוזר. כמה מוזר. התאים הללו, הנוירונים,
הכימיקלים שמרכיבים אותי, שהם אני - האם הם יודעים באיזשהו
אופן חלק ממה הם? האם התאים שלי אוהבים אותי או שונאים אותי?
ואולי הם אלו שמעבירים בי את הרגש המוזר הזה, את חוסר הרצון
לעשות שום דבר לפעמים, חוץ מלהתכרבל ולקוות לסוף? האם הם מה
שמכניס בי את רגש המלנכוליה, הדיכאון הבנאלי, חוסר הרצון לחיות
העמוק כל כך? האם הם אלו שלעיתים הופכים אותי לאדם כה מאושר,
שמעבירים את הרעד בעמוד השדרה שלי למראה יצירת אמנות או למשמע
פיסת מוזיקה מרהיבה? האם הם נותנים את הטעם בנגיעת שפתיי
בשפתיה של אישה יפה? מי הם, בכלל? הם אני. כה מוזר!

בסופו של דבר, אני בכלא היצירה האנושית שהיא אני. "אני חושב
משמע אני קיים" - היכן ההיגיון במשפט הדבילי הזה? מעצם היותך
מוגבל בקיומך, לא וודאי שדבר אשר אתה אומר או חושב הוא וודאי.
ומה הוא קיום? למה כל כך חשוב לך להיות קיים? ומה מטרת
ההתלהמות האנושית הזאת, כל הסיפורים על הרובוט שרוצה להיות
"אמיתי" - מה הופך את הרובוט לפחות אמיתי, פחות שווה (עד כמה
שתכונה אנושית ומטומטמת זו מעניינת אותי) מאדם? אני לא חושב
שיש הבדל בין כל המושגים האבסטרקטיים עליהם דיברתי למעלה
למושגי הקיום, ה"אמיתיות". זה לא משנה אם אנחנו חיים בתוך
סימולציית מחשב, אם האופן בו אנו רואים את העולם הוא האופן
הנכון היחיד, או אם אנחנו בחלום של ענק כמו שלעיתים סברתי. לא
משנה אם הקיום שלנו - שוב, קיום, מילה לא ברורה - נובע מאפשרות
אחרת. זה לא משנה כלל. כל מה שמשנה הוא חווית הרגע הנתון,
Carpe Diem כמו שהם אומרים. אך האם הסנדלר הולך יחף?

חלק גדול מקיומי... לא, בעצם - מהיותי אני (משמעות הביטוי הזה
תהיה אשר תהיה) נובעת מרצוני להיות אני בכל רמ"ח איבריי. אפילו
תוך כדי הכתיבה הזו, כשהמילים מאבדות את המשמעות שלהן מול
עיניי ולא ברור כלל וכלל מה הוא מה, לעזאזל - האם בכלל יש
משמעות למה הוא מה, או למה, או להוא - עדיין אני שואף לכתוב את
הרגש והמחשבה הכנה שעוברת בגופי במחול של מולקולות ואלקטרונים.
השאיפה להיות אמיתי דחפה אותי למחוזות שלא רבים הגיעו אליה.
אני מרגיש מנותק, אליטיסט, עליון שלא מתוך בחירה. השעמום והקץ
רוח שאנשים פשוטים יותר גורמים לי לעיתים אינם מתוך בחירה.
איאבק בהם כאשר איאבק, הם שם. כמו נמלה מקן אחר, אולי מסוג אחר
- מפותח יותר - אני נכנס לתוך קן של נמלים זרות וטובע בעולם של
זרות וחוסר עניין שמתבטא כהתקפות אישיות בעיני רוחי המעוותת.
הרצון לאהבה, כלא האדם, עודנו שם. תת-המודע מטיל עלי את מרותו
האימתנית ולא מאפשר לי להיות בשליטה מלאה אף פעם. לו רק הייתי
יכול להיות אני, כפי שאני מרגיש שאני באמת, או כפי שהייתי רוצה
להיות באמת. אם כלל יש דבר כזה. אולי אני לא קיים ללא כל חלקי?
האם כוס קיימת ללא חציה הריק? "אם לא היית ככה, לא היית אלון
דיאמנט". נכון, נכון. אבל זה כל כך קשה לפעמים.
אני תוהה האם יש סוף כלשהו למסמך הזה, שנגמר מתוך הרצון לישון
(כלא האדם, אמרנו?) ומתוך הסיפוק המגוחך שבסיום כתיבת עמוד
שלם. בסופו של יום, כל דבר שאחשוב עליו - אפקפק ברכיביו הקטנים
ביותר. אני זקוק לאקסיומה. אני זקוק להשלמה עם ההבנה שאני מי
שאני, שהשמחה בהישג ידי, שהכנות היא לא מושא חסר קיום, שעליי
לאהוב את עצמי עם כל פגמי ולברך על היותי כל כולי לא רק חלק.

איך עושים את זה?



ברגע שהוספתי את הקטע הזה, העמוד הפך מעמוד שמטרתו חשיפת "מי
אני" לעמוד שמטרתו תיעוד עצמי. אני כל כך נהנה לקרוא את
הסיפורים שכתבתי פעם, היומנים הטפשיים של ילדותי, לחוש את
הרגשות של פעם מתפרצים בגופי מחדש. את הקטע הזה כתבתי לפני
פחות משנה - מעניין מה אני אחשוב עליו בעוד 5 שנים.



03-10-2005