את יודעת... אין לי כבר רגשות אלייך. לא רגשות גדולים, כבירים,
כמו שהיו לי פעם. זה מפתיע אותי, שאני כותב את המילים הללו.
היית כזה סמל אדיר עבורי. כל כך קשה היה לי לדמיין יום כזה,
שבו פשוט לא ממש אכפת לי מה את עושה. הנה היום הזה הגיע.

כשזה רק התחיל, כמובן שאי הנוחות הטבעית שלי עם בחורות התפרצה
לה מולך. זו מין הרגשה כזאת של מודעות עצמית מוגזמת. הדרך הכי
טובה לתאר את זה היא כך: זו הרגשה שדומה להרגשה שיש לך כשמישהו
מסתכל עלייך הולך לקראתו - את מנסה באופן מלאכותי ללכת בצורה
יותר אצילה ונעימה. כמובן שאז את מתחילה לדדות כמו אוטיסט
גמלוני. את מודעת לכך, ומנסה לתקן את הגמלוניות בעוד מודעות
עצמית. זה נהייה יותר ויותר גרוע עם כל שנייה שעוברת - עד
שמזיזים ממך את המבט או שאת מגיעה סוף סוף.

כשהסתכלת עלי, עם העיניים הבהירות והיפות שלך, תמיד הרגשתי
בדיוק ככה. כאילו אני הולך לקראתך ואף פעם לא מגיע. כאילו אני
הולך בשדה מוקשים, וכל צעד לא נכון עלול לגרום לך לשכוח אותי,
להתעלם ממני, לדחות אותי. לחשוב שאני עצוב, או פאתטי, או לא
מעניין. ניסיתי להיות מעניין יותר, ניסיתי לדבר כמו שראיתי
אחרים מדברים איתך. לפעמים הצלחתי. עיניי נצצו אז - ממש הרגשתי
אותן מלחלחות - מלאות רגש. לצערי, לרוב לא הצלחתי. באיזשהו שלב
הפסקתי ופשוט הייתי אני. את מחבבת אותי, אבל את לא בשבילי - את
מישהי אחרת. לפעמים העיניים עדיין נוצצות.

כשראיתי אותך יושבת עם האדם הקדמון הזה, עם בדיחות הפלוצים
והזיונים, עם השיחות הארוכות והמפגרות על חדר הכושר והטונה
שהוא אכל לארוחת ערב, עם דיון על הפרחה התורנית שהוא מזיין
כרגע  - כשראיתי אותך יושבת איתו, ממש שנאתי אותו. הוא לא בחור
רע, בסופו של דבר, אבל אני מרגיש שהוא היה מעין זילות לכבודך.
את יורדת לרמה נמוכה מזו שאת באמת. אבל את לא, אני - באופן
מלאכותי - שמתי אותך על פודיום מוגבה. במוחי את יושבת לך על
מזבח, ואני רק מנסה לעלות לרגל אלייך. את בכלל לא על מזבח. את
בחורה של בדיחות פלוצים וזיונים. תמיד אמרת את זה, במפורש,
ואני רק הנהנתי עם הראש ולא הפנמתי.

אני לא יכול לאכול כשאת מסתכלת עלי. אפילו לכתוב קשה לי. הכל
מרגיש לא טבעי ומאולץ סביבך. אני מרגיש שאני משחק איתך משחקים
- יושב בקצה השני של החדר כדי שתבואי אלי. מתחבא מאחורי מישהי
כדי לראות אם תזוזי כדי שתוכלי לראות אותי. בוחן אותך מזווית
העין, עומד עם הגב אלייך, מתעלם, רוצה לשלוח יד. לפעמים את
מסתכלת, לפעמים את לא. אני תמיד מקבל יחס מיוחד, אבל לא בגלל
שאת כמוני, אלא בגלל שאת חולת תשומת לב. אני לא מתייחס אלייך
כמו האחרים, לא נותן לך את הסגידה הברורה. זה מפריע לך. את לא
חושבת שאני עמוק, את חושבת שאני מוגזם. את לא חושבת שאני מתפתח
- את חושבת שאני מבזבז את זמני.

אני לא יודע אם זה טוב או רע. אחרות נכנסו לחיי, אף אחת לא
כמוך ואף לא אחת פחות טובה. לא ברור לי למה את נמצאת על המזבח
שלך - את לא מלאך וגם לא צילום ממגזין אופנה. אין בך השראה
אינסופית, כמו שאני מחפש, ואני לא לומד ממך כלום. קינאתי בך,
על הכוח האדיר שצברת בגילך, על השלמות שיש לך עם עצמך, על
מימוש הפוטנציאל שיש בך כאישה. על המוח האנליטי המוצלח שלך, על
הרצון העז והיכולת להצליח. אבל אני לא חושב שיש בי פחות. אני
לא חושב שיש באחרות פחות. ועדיין, את על המזבח.

אולי אני אקריב אותך. לא, המזבח הוא מטאפורי, אי אפשר להקריב
אותך עליו - אבל צריך להתרחק ממך. צריך שתעלמי. תראי, אני כותב
עלייך סיפור. מסתבר שאת לא כל כך רחוקה ממני. אולי את עדיין שם
איכשהו. אבל למה? אני לא מבין למה. למה דווקא את? מה הסיבה? את
לא מיוחדת. אין בך את הייחוד שאני מחפש. את ברירת המחדל? האם
את האחת כי אני לא מכיר אף אחת אחרת? למה דווקא את?

רימיתי את עצמי. יש רגשות. לא גדולים, כבירים - כמו פעם. אבל
יש. הלב שלי מתפתל. מוזר שבאמת מרגישים דברים כאלה בלב - אהבה,
שנאה, כעס. מילא. הלוואי ולא הייתי מרגיש כאילו את מסתכלת עליי
הולך לקראתך כל זמן שאת לידי. ברור לי וברור גם לך שאצילות היא
אף פעם לא מלאכותית. מקומך בליבי, משום מה, והוא יותר מטבעי.



כשכתבתי את זה, התלבטתי אם לשים את זה כאן. חשבתי על זה, ואת
אף פעם לא תכנסי לעמוד שלי, אז מה זה כבר משנה?

06-04-2006