והרי את כאן. יושבת שם. ואני פחות ממטר ממך,
במרחק מילה או שתיים.
הבושה? הפחד? עוד פעם? אלוהים אדירים.
לא נחכה עוד שבוע, לא עוד חודש, ולא עוד שנה.
עכשיו. זה או עכשיו או בהזדמנות אחרת שאולי לא תבוא.
ואני רוצה אותך כל כך. ללמוד אותך, להכיר. לגעת בנימי נפשך,
לחוות
את רגשותיך. לאהוב. לאהוב. והנה, את כאן, פחות ממטר,
פחות ממילה. ולא אומר אותה, הפה לא יפצה.
ואני יושב ומזיל דמעה על הרגע שעוד לא הוחמץ.
אבל את כאן, מעבר לדלתי, בחדרי.
את, ככתוב, כל שאמור במילה - יופי.
הייתי רוצה לגעת בך. ללטף את לחיך. להביט בעיניך.
להרגיש את אותה הרגשה נהדרת - אושר.
רק מלהיות נוכח לידך. את חום גופך הרך, הייתי רוצה לחוש.
להיות שם, בדיוק שם. מולה. שקטים, מקרבים שפתיים לחות, חיים,
אוהבים.
אוחזים ידיים בעוצמה כזאת. ואין דבר אשר יפריד בינינו.
מגע, חום, חיבוק. זאת אהבה אמיתית.
התרגשות מטורפת, והלב פועם במהירות ובחוזקה.
וניסיתי, אך לא מספיק מהר, לא מספיק ברור.
לפעמים אני נותן עצות, אך אני לא כמוהן.
אני מפחד.
רוצה לאהוב ומפחד.
אולי ביום מן הימים, היא תעמוד איפה שאת עומדת עכשיו.
ותנסי להבין מי זאת.
את אולי יודעת, את אולי גם לא.
ואיך אני יכול להיות יותר ברור מזה?
כולי מקווה שזה יקרה, זה כתוב עלייך,
שאותך אני רוצה, שזה כתוב אלייך.