אולג היקר,
תזדיין, ותזדיין חזק. אל תחשוב ששכחתי את כל אותם השקרים
שסיפרת, ואת כל אותם הימים שהיית עסוק בלדבר מאחורי גבי. קשה
לי לסלוח אפילו על כך שחשבת שהמשפחה שלי כ"כ מופרעת שאנחנו
עוברים ברחוב ומרביצים לכל קווקזית שמחליטה לקפוץ בין הגלגלים
של האוטו.
אני לעולם לא אשכח איך החלפת את אותי באירית, כחלק מהחבר'ה
שלכם, זאת לא פעם ראשונה שהיא נכנסת כך ביני לבין אנשים קרובים
לי. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שאני אאבד מישהו שיקר לי.
וכמה מוזר להגיד את זה, לתקופה מסויימת באמת היית יקר לי, היית
בנאדם ששוב, כשאני חושבת על זה, התקרב יותר מדי, כמו שכולם
התקרבו ואז בבום קרה הנתק הזה, כמו עורקיק שמושכים לך מהלב
ומותחים אותו עד קצה גבול היכולת והסבל ואז -פאק- הוא נקרע
ומתנתק, לוקח זמן עד ששטפי הדם עוברים והצלקת מחלימה שוב, אבל
צלקת נשארת צלקת, ויום מן הימים היא יכולה להפוך למיפרצת
שתתפרץ בכזאת עוצמה שפשוט הבנאדם ימות.
ואני לא אתן לאף אדם יותר בחיים, להתקרב אלי כ"כ קרוב, מיציתי
את קצה גבול היכולת שלי, אני לא עשוייה מגומי, וגם גומי נקרע
מתישהו. להבא תיזהר עם הקונדומים שלך...
מבחינתי דניס הוא הניסיון האחרון, וכמה מוזר לי לפעמים לחשוב
על כך, שאולי הוא לא סתם ניסיון, אני לא רואה את זה נגמר, הוא
לא הכאיב לי מעולם, וכל מילה שיוצאת מהפה שלו היא אמיתית כמו
שבחיים שלי לא שמעתי איש דובר אמת, מה שמעולם לא הרגשתי
כשהייתי בחברתכם.
הרגשתי שתמיד מדברים מאחורי הגב שלי, מרכלים, מנתחים, מחטטים
עם אצבעות חשופות בכל שארית של גלד שניסה להחלים.
אין פלא שנפתחו כל הפצעים מחדש, לא נתתם לי מנוח, כל פעם הנשמה
שלי הרגישה שסוחטים אותה כמו סמרטוט. עד שהסתגרתי בשקט, הייתי
שקטה, וכבר לא מצחיקה יותר, ולא חכמה ושנונה, והחיוך של אירית
שבה אתכם בכל הצביעות הניתזת ממנה לכל כיוון, מנסה להראות לכם
שהיא טובה כמוכם, יותר מכם, והכי הרבה, יותר ממני.
ואז אח שלך שלא הרחיק לכת ופעל לפי מילותיה המכושפות של אימי
באותו ערב שהוא בא לראות אותי מופיעה, אני עד היום לא יודעת את
מי הוא בא לראות, או להסיע הביתה, אותי, או את הזנזונת שפחדה
שאני אתקרב יותר מדי אל מיכאל שלה. אל מיכאל שזיין אותה מכל
הכיוונים בלי שתהיה חברה שלו, כולה היה צריך לקנות אותה ב"בן
אנד ג'ריז". וכשהייתי בבעיה פחדה ששמא יהיה לי טוב ואני אגיע
הביתה בלי לריב עם האנשים, שאני מבינה היום שהם הכי קרובים
וטובים אלי, המשפחה שלי, היא פחדה שהוא יקפיץ אותי מהרצלייה
הביתה כשהייתי לחוצה. היא פחדה שאני כביכול "אקח לה אותו", כי
היא יודעת שהיתה עושה לי את זה מיליון פעם אם היתה לה ההזדמנות
לרמוס אותי שוב ושוב ושוב. כשהיתה אומרת שאני לא מספיק טובה,
ולא מספיק יפה, וכל מה שאני לובשת יראה עליה פי מיליון כי היא
פצצת מין מטורפת שתפתח את רגליה לכל מי שיקנה לה גלידה.
ואתה אולג היקר, מה איתך? אני לא מאשימה אותך בשום דבר, כל אחד
פועל לפי האינטרסים שלו, כל אחד עושה את הבחירות שלו, מתרועע
עם האנשים הטובים אליו, ובשבילו, שהוא יכול להשיג תועלת מהם.
וכעת אני שוב חוזרת לקטע של אירית שהיתה עסוקה בלרמוס אותי
ולרדת עלי ולגרום לי להרגיש נחותה כל פעם שואניה או כל אדם אחר
"מקובל" היה לידה, ואלוהים, הילדה חיה בסרט, שהיא איזושהי
כוכבת פורנו שלכל אחד יעמוד עליה. "מותק", הייתי רוצה להגיד
לה, "תסתכלי במראה".
אני עושה את זה כל יום, ואל תסתכלי על העיניים, כי גם לי יש
עיניים יפות, תסתכלי על גוש הבשר שהפכת להיות. מעולם לא הרגשתי
טוב עם "ירידות" על עודף משקל, מפני שאני הייתי פעם שמנה, ומשם
נובע כל חוסר הביטחון שלי, אז למה כל אחד בחיי ניסה (ויש כאלה
שעדיין מנסים) להציק לי בנושא הגוף שלי? הוא שלי! ואוהבים אותי
ככה, עם בטן, ובלי בטן, ועם צלוליט ובלי, ועם חזה עומד וגם קצת
נוטה ליפול, ומתיחות ובלי מתיחות ולבן וכחול כל כולי, אני שלי,
ואולי גם קצת של דניס כפי שהוא נוטה לטעון מדי פעם ולתחוב את
אחת הגפיים שלי לכיסו (זה יותר מוזר כשהוא מנסה לתחוב יותר
מאחת, אבל לכו תבינו, לי זה לא מפריע.
צר לי אולג, שככה יצא לנו לסיים את הידידות שלנו, שמבחינתי לא
תשוב לעולם, וכמו מכתבים רבים שכתבתי ולא שלחתי, גם זה ישמר
בתיבת המכתבים שלי.
אתה לא הראשון ולא האחרון שאיבדתי, אבל טוב לי ככה.
להתראות.