מה עושים כשמנסים להתחמק ממבט צולב שחודר, ואתה יודע שאין
לעזעזל לאן לברוח ממנו???
זה משהו שאני מנסה לברר כבר שנים.
אני זוכר עוד את הפעם הראשונה שהוא הגיע...
זה היה המבט השונא של הילד של השכנה ממול,אני חושב שזה היה כי
גנבתי לו את כל צומת הלב...
אחר כך ,אלו היו מבטים של אנשים שלא הכי אהבו אותי, לאורך כל
השנים..
עם הזמן זה הפך להיות מבט של אכזבה ,של אנשים שאני נורא אוהב
וקשה לי לאכזב אותם...
זה כבר פחות מבט של שנאה ,יותר של למה????

אבל המבט שהכי כואב, זה המבט של ,אני לא יכולה להסתכל לך
בעניים יותר,גם בגלל שאני מתביישת, גם בגלל שקשה .
אני יודעת שפגעתי בך, וגם בגלל המבוכה ,ויש במבט הזה גם שמץ
של שנאה...
זה המבט הכי כואב...

אני חושב שאנשים שמו לב למבט הזה , שאת כל הזמן שולחת אלי עוד
הרבה לפני, אבל לי לקח זמן לקלוט אותו, ומהרגע שקלטתי...
אני לא חושב שהדברים יכולים יותר להשתפר...
מבחינתי הכל כבר נגמר...
אני רוצה להשאיר שמץ של אופטימיות ,ולחשוב שהכל יהיה בסדר
ושהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, אבל זה כבר כמה חודשים
שאני מנסה לעשות את זה וזה לא הולך אז אני פשוט מוותר, או
שלא..
אני רוצה להגיד ,וגם אומר, שהמשכתי הלאה ,ואני גם באמת המשכתי!
אז למה לעזעזל כל פעם שמישהו אומר משהו בנושא ,הוא יודע בדיוק
ללחוץ על הנקודה הכי כואבת והכל עולה שוב...????.
אולי...
אולי...
אולי זה בגלל שאני חייב להודות שכל נקודה הכי קטנה כואבת לי
כשמדובר בך...
במיוחד עם המבטים האלה עכשיו, והעובדה שאני לא יכול לעמוד לידך
אפילו לא חצי מטר...
כי זה קשה לי...
כי זה כואב לי...
מוזר...תמיד אומרים שבנות הן הרגישות יותר...
תתפלאו גם לבנים יש רגשות וגם לבנים כואב וקשה בענינים האלה
אנחנו פשוט יודעים להסתיר את הדברים טוב יותר...